בְּפַעַם הֲבָאָה שֶׁנִּתְחַבֵּק,

אֲנִי רוֹצֶה

לְצַמְצֵם אֵת הָרֶוַח שֶׁבֵּין גּוּפִי לְגוּפְךָ.

לְהָסִיר אֶת הַבְּגָדִים

לְהוֹצִיא אֶת חֶלְקִיקֵי הָאֲוִיר

לְסַלֵּק אֵת ההיסוסים,

וּלְדָבוּק בְּךָ חָזֶה אַל חָזָה, יָרֵךְ אַל יָרֵךְ.

וּבַשְּׁבִיל בּוּעוֹת הָאֲוִיר שֶׁעוֹד נוֹתְרוּ

אָבִיא אֵת הַשּׁוֹאֵב הֶחָדָשׁ

שֶׁיִּשְׁאַב אוֹתָנוּ

עוֹר אֵל עוֹר

עַד שֶׁנִּצְמָד בוואקום.

התגעגעתי

רוצה לחזור לכתוב פה.

כְּשֶׁאֲנִי מְאֹהֶבֶת אֲנִי דְּחוּסָה כְּעָנָן

עֲמוּס גְּשָׁמִים,

מַגִּיר מָטָר.

כְּשֶׁאֲנִי מְאֹהֶבֶת

אֲנִי כָּל דָּבָר

שֶׁיָּכוֹל לַעֲלוֹת בְּדַעַת אִישׁ.

אֲנִי שׁוֹאֶלֶת

בְּפָנִים תְּמֵהוֹת:

מַה יָּכוֹל לִקְרוֹת לִי

שֶׁלֹּא קָרָה לִי עוֹד?

אֲנִי תְּלוּיָה מֵעַל עָנָן

מִבְּלִי לִפֹּל.

בְּלִי כְּנָפַיִם, בְּלִי מָקוֹר.

פַּעַם, כְּשֶׁהָיִיתִי מְאֹהֶבֶת

כְּבָר לֹא הִרְגַּשְׁתִּי

חֹם אוֹ  קֹר.

(דליה רביקוביץ - מחבואים)

לקראת חג האהבה, שורות של דליה רביקוביץ, שידעה משהו על התאהבויות גדולות. כאן מתוך השיר "מחבואים" המזכיר לא במקרה את השיר המוקדם שלה "כישופים", שגם בו היא היתה כל מיני דברים מתחלפים ("היום אני גבעה/מחר אני ים"). וגם בו היא כנראה היתה מאוהבת. 

מתוך "כל השירים עד כה" (הקיבוץ המאוחד).   

לא במקרה בחרה זלדה בכותרת `ערב יום הכיפורים` לשיר אינטימי כל-כך, העוסק ביחסים שבינו לבינה. זלדה נוטלת מקדושת יום הכיפורים רק את תחושת השקט המיוחדת של הזמן הנעצר מהמולת היומיום. היא מתארת רגע נדיר של אינטימיות, רגע שבו בני-הזוג יכולים להרחיק את עצמם משאר בני-האדם ומן העולם כולו, וליצור לעצמם להרף עין תחושה יחידה במינה של מקום בטוח שאין כמוהו, שהוא לב-לבה של האהבה. האינטימיות הזו, בה שבה בני-הזוג מתנתקים מכל המחויבויות שלהם ומקדישים את מלוא תשומת-לבם זה לזה, יוצרת בדידות גדולה ורק האהבה המיוחדת שלהם היא שהופכת את הבדידות לחיבור ולתחושת ביטחון שאין כמותה, כמו נר שיכול להאיר את מרחבי הים.

הניגוד העצום הזה שבין קודש לחול, שבין היומיום לבין ערב יום הכיפורים, מאפשר להציג את הרגע היחיד והמיוחד של האהבה האינטימית, רגע המאפשר להתנתק מן העולם כולו ולהיות זה עם זה. וכאשר הרגע הזה חולף אנו שבים ונטמעים בעולם שסביבנו, כמו מי שהולך להתפלל עם העדה בהיכל, כאחד מן העצים ביער.

וככה אני בוחרת להסתכל על מהו יום הכיפור בשבילי. יום של אינטימיות ושל התחברות עם תחושת השקט ועם הזמן שנעצר לכמה שעות, התרחקות מהעולם שבחוץ והתכנסות אל העולם שבפנים. בתוכי. ולהקדיש את כל תשומת הלב לכל מה שמתרחש מסביב.

גמר חתימה טובה

המפגש האחרון של קבוצת הכתיבה הוקדש לכתיבה אירוטית. בטח תגידו מה הבעיה, לכולנו יש נסיון מעשי כזה או אחר בצד המעשי של האירוטיקה, כולנו חווינו כל מיני סיטואציות אירוטיות, פגשנו את זה בספרים, ראינו בסרטים, דמיינו אותן.. ולמה שזה יהיה שונה מכל תרגיל כתיבה אחר שבו אנחנו מתנסים? אז אם בהתחלה זה נשמע בסדר ו'לא בעיה בכלל' בהמשך התברר שזה ממש לא ככה, שזה ממש לא, ושכתיבה אירוטית היא כתיבה ממש לא פשוטה... כדי שהנכתב ישמע משכנע, זה תובע מידה רבה של פתיחות בכתיבה, לדמיין את הסיטואציה שעליה רוצים לכתוב לפרטי פרטים בראש, מה היה שם, איך זה התרחש, ולהעביר את כל זה במילים. יש בזה הרבה חשיפה.

כתיבה אירוטית היא כתיבה מגוייסת. היא לא פורנוגרפיה. היא עיסוק בפנטסיות מילוליות. הסיטואציות המיניות הנמצאות בתוכה יכולות להיות מוצנעות או מרומזות באותה מידה שהן יכולות להיות מפורשות ובוטות. כך או כך היא מפעילה אצל מי שקורא את הדמיון.

כל עוד זה נכתב ונשמר בינינו לבין עצמנו זה יכול להיות בסדר. זה כמו כתיבה למגירה משהו שאני מניחה שחלק מאתנו חוטאים בזה. אבל בגלל שזו קבוצת כתיבה הרי שברור שכל מה שכותבים – מקריאים בקול רם. הרי בשביל זה אנחנו שם... ולקרוא קטע כזה מול כולם זה מעמד לא פשוט בכלל... או במילים אחרות זו די פאדיחה.. נכון שאין חובת הקראה ומי שלא רוצה לא חייב ולא מפעילים לחצים אבל זה כאילו מתבקש. וכמובן שברגע שהידיעה הזו מונחת לפנינו היא משפיעה על בחירת הנושא ועל דרך הכתיבה..

לפני שקבלנו את משימת הכתיבה ובשביל לחמם קצת את האווירה קראנו כמה קטעים של כתיבה אירוטית שלוקטו מכל מיני ספרים ושוחחנו קצת על המרכיבים של כתיבה כזו. אבל בדקה שמשימה הונחה לפנינו התחילו ההתפתלויות. שולי קמה לחפש לה פינה מוצנעת מהעין, דינה התחברה אל הנוטבוק שלה בפינת החדר, אורי נעלם וככה כל השאר.. אחרי 20 דקות נפגשנו שוב. הרבה מבוכה באוויר. מי יקרא ראשון? מי יעז להחשף..

בפעם האחרונה כתבת לי שאתה סקרן לדעת איך אני נראית ושאתה מקווה שאני נראית כמו שאני נשמעת לך בקריאה.
שאלתי אותך איך אני נשמעת בקריאה וענית לי שאני נשמעת לך חושנית וסקסית בטרוף ומלאת חיים.
בקשת שאשלח תמונה. הסכמתי לשלוח תמונה אבל ברגע האחרון החלטתי לשלוח לך תמונה מסוג אחר. תמונה במילים.
אני רוצה שתקרא את זה כאילו שיש בחדר מצלמה ואתה יושב מהצד השני שלה ורואה ותי דרך עדשת המצלמה.
אני יושבת על כסא ומביטה עדשת המצלמה. רגל אחת שלי חשופה והשניה מכוסה. השיער הארוך שלי נופל על כתפי ומסתיר טפח של כתף אחת חשופה.
אני לבושה בשמלה לבנה שקופה שיותר משהיא מסתירה היא מגלה. השמלה מוטלת ברישול על גופי מכסה את קימורי ואת הרגליים הארוכות שלי.
בזמן הצילום, היד שלי מטיילת על גופי.. מלטפת את השיער.. עוברת אל הצוואר, מתעכבת על שיפולי שדי, מחליקה בתנועה רכה אל הבטן ומשם אל הרגל החשופה עד לקפל שבין הברך לרגל.
העיניים הירוקות שלי מביטות ישר אל עדשת המצלמה שמולי. אם תסתכל עליהן מקרוב תוכל לראות שהן לא מצליחות להסתיר את הסערה שמתחוללת כעת בליבי.
הייתי רוצה להעביר לך בצילום גם את ריח הבושם שפיזרתי הבוקר מאחורי תנוכי אוזני על צווארי.
שאמשיך?

בסוף נפרדנו. אולי נפגש אחרי החגים, ואולי לא. בהרכב הזה או בהרכב אחר. מה שבטוח הוא שעד אז המבוכה תעבור..