כְּשֶׁאֲנִי מְאֹהֶבֶת אֲנִי דְּחוּסָה כְּעָנָן

עֲמוּס גְּשָׁמִים,

מַגִּיר מָטָר.

כְּשֶׁאֲנִי מְאֹהֶבֶת

אֲנִי כָּל דָּבָר

שֶׁיָּכוֹל לַעֲלוֹת בְּדַעַת אִישׁ.

אֲנִי שׁוֹאֶלֶת

בְּפָנִים תְּמֵהוֹת:

מַה יָּכוֹל לִקְרוֹת לִי

שֶׁלֹּא קָרָה לִי עוֹד?

אֲנִי תְּלוּיָה מֵעַל עָנָן

מִבְּלִי לִפֹּל.

בְּלִי כְּנָפַיִם, בְּלִי מָקוֹר.

פַּעַם, כְּשֶׁהָיִיתִי מְאֹהֶבֶת

כְּבָר לֹא הִרְגַּשְׁתִּי

חֹם אוֹ  קֹר.

(דליה רביקוביץ - מחבואים)

לקראת חג האהבה, שורות של דליה רביקוביץ, שידעה משהו על התאהבויות גדולות. כאן מתוך השיר "מחבואים" המזכיר לא במקרה את השיר המוקדם שלה "כישופים", שגם בו היא היתה כל מיני דברים מתחלפים ("היום אני גבעה/מחר אני ים"). וגם בו היא כנראה היתה מאוהבת. 

מתוך "כל השירים עד כה" (הקיבוץ המאוחד).   

לעיתים קורה שאני נשארת לבד בבית. הרעיון להישאר כך לבד מאד מוצא חן בעיני. להתעורר מתי שבא, לאכול בשעות לא קבועות, אף אחד לא ושאל אותי: מה עשית היום? בלי כל אילוץ. חירות לשמה. אני חושבת באריכות על הנאה שמצפה לי באותו יום שאעביר לבדי. רק לי ברור למה אני מתכוונת..

אני מדמיינת את הלבד הזה לפרטי פרטים: אני רואה את עצמי קמה בבוקר, מתקלחת לאיטי, שמה עלי חולצת טריקו, מכינה לעצמי קפה, מביאה את העיתון מבחוץ ומדפדפת בו לאט. כותרות בלבד. היום לא מתחשק לי להתעמק, הולכת לחפש לי משהו לאכול במקרר. לאט לאט אני שמה לב שאני מודיעה לעצמי מה אני הולכת לעשות ברגע זה וברגעים שאחריו. תכף אלך ואחר כך אחזור ואז אלך לנוח קצת ואקום מהר כדי לא לבזבז את הזמן וגם בערב יש לי תכנית.. אני שמה לב שביום כזה כשאני לבד אני מתבוננת בעצמי ומפקחת על עצמי.

ביום רגיל שסדר הזמנים שלי שומר ומפקח עלי. כאילו שהוא אומר לי "זה מה שאת עושה כעת וזה מה שתעשי אחר כך". אבל ביום שבו הכל פתוח והכל חופשי, מופיע איזה קול בתוכי, קול שמבקש לשלוט בדברים. הוא מצביע על הזמן, על תחושת ה'הולך ואוזל' הוא מבקש להקדים את מה שיוכל להתרחש באופן בלתי צפוי, תובע ממני לתכנן, לראות את העתיד, והפוך אותו להווה.

וכך קורה שברגע שנשארתי לבד, ואני משוכנעת שאני חווה תחושה של חירות מלאה. בלי מסגרת, בלי לוח זמנים, בלי התחייבויות. קם בתוכי איזה קול פנימי והופך למי שמפקח עלי, בתוך הבית הריק, הדומם, חסר המסגרת הזה..

איך שנכנסתי לסטודיו של הפילאטיס ראיתי אותו. הלב שלי החסיר פעימה. אנחנו צהובים זה לזה כבר תקופה ארוכה. שנים שאני נמנעת מכל קשר איתו. היום נפגשנו בשיעור, הוא, אני ועוד זוג. לכאורה אין צורך שיהיה קשר בין האנשים המתעמלים, כל אחד בענייניו. אבל בכל זאת נוצר משהו. אולי בגלל שזו קבוצה קטנה. בפעילות יוצא שמתחלקים לזוגות בגלל המכשירים והסידור של המזרונים, ואז יש שיחות קטנות בין האנשים. אחד מזכיר לשני את התרגילים. עוקבים בעיניים לראות אם זה נכון, מתקנים אחד לשני. מין אינטימיות קטנה שכזו, לרגע. ומכיוון שהזוג השני היה זוג של ממש, יצא שהוא ואני זוג. סוג של.

האינטימיות הזו איתו שנקלעתי אליה בלי להתכוון יצרה אצלי תחושה מתגברת של חוסר נוחות. הרגשתי חשופה מדי במכנסיים הקצרים ובגופיה הצמודה לגופי. חשתי את הפלישה למרחב הפרטי שלי בנוכחות שלו, במבטים שלו, בתנועות שלו, בעצם היותו  איתי בחדר הקטן הזה ביחד. זה הזכיר לי  את הסטיקר שאני פוגשת בשירותים של האוניברסיטה "אישה מחליטה לבד עם מי היא רוצה להיות ביחד".

וזה בדיוק מה שעשיתי, למרות שהיינו ביחד החלטתי שאני לבד. 

השינוי מתחיל לתת את אותותיו. מספטמבר אעבוד רק חצי משרה. נפרדתי מחלק מהמשימות שלי. עשיתי פרידה כהלכתה, מסרתי את ניהול העניינים למי שהתמנה לקחת אותם. הפצתי את פרטי החדשה לכל מי שבאתי עימו במגע.. קבלתי הרבה תגובות של פרגון, תגובות של קנאה וגם של התפעלות מהצעד שעשיתי. הרי החופש להחליט ולבחור נמצא אצל כל אחד מאיתנו אז למה מי שמוציא את זה לפועל נחשב לאמיץ? ליוצא דופן? אני מגלה שרוב האנשים מסביבי חולמים אבל לא מעזים.. זה נגמר ב'איזה כיף לך' או ב'הלוואי עלי' ועוד כמה מילמולים..

יש לזה נגיעה גם לעניינים הקשורים לצמתים משמעותיים בחיים, לתופעת הקושי לבחור ולפנטזיה הנמשכת לעד אודות אותה דרך שפסלנו דווקא.

הדרך שלא נבחרה נשארת תמיד מחוז לגעגוע, ארץ חלומות נפלאה, בבחינת הדשא של השכן... זה בולט עוד יותר במקרים שבהם המציאות שונה מאד מן  החלומות, והחיים שבשיגרה שוחקים בהדרגה את החלומות - אם אכן הגשמנו אותם.

מה שאני לומדת הוא על ההכרח לזהות את הצמתים החשובים בחיינו, לעצור שם לרגע ולשאול: האם אני עושה בחירה נכונה? איך ארגיש עם הדרך בה בחרתי בעוד שנתיים או חמש שנים? ומה ארגיש אם אבחר בדרך השניה, זו שלא נבחרה מלכתחילה? העצירה הזו לרגע, היא חכמה כל כך פשוטה ובכל זאת אנחנו לא נוהגים על פיה. התוצאה היא שחרטות והחמצות הופכות להיות בלתי נמנעות בחיים.

כשאני פוגשת במישהו שאומר לי שזה היה חזק ממנו והוא הלך כי שכנעו אותו או בעקבות הלב. אני אומרת לו: שבחירה בעקבות הלב היא חשובה. אבל היה רגע על הצומת שבו אפשר היה לעצור ולבחור, רגע אחד שבו היתה לו אפשרות של בחירה. ולכן אי אפשר לקרוא לבחירה שנעשתה "חוסר שליטה". המומנטום הזה של הבחירה תמיד קיים, צריך רק לזהות את הסימן. כמו שלט 'עצור'. עצור כדי לבחור ואחרי זה לעבור.

"התואיל להגיד לי, בבקשה באיזו דרך עלי ללכת מכאן? " שאלה אליס.
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע" אמר החתול.
"לא איכפת לי כל כך לאן" אמרה אליס.
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי" אמר החתול.
"בתנאי שאגיע לאנשהו", הוסיפה אליס כהסבר.
"בטוח שתגיעי" אמר החתול, "אם רק תתמידי בהליכה" .. 

יש הבדל בין לבחור את הכיוון לבין לבחור את הדרך:
בלבחור את הדרך מדובר בשיקולים פרקטיים ומדידים של יעילות
אולם בלבחור את הכיוון מדובר בשיקולים של משמעות

(הרפתקאות אליס בארץ הפלאות – לואיס קרול)