שעות שאני מרותקת לתמונות שרצות בטלוויזיה. התמונות של היום שונות מאלה של הלילה. האש יפה כל כך וגם כל כך מאיימת. הצבעים מרהיבים. רגע היא דועכת ושניה אחרי זה מתפרצת מחדש. הכל תלוי ברוח. העננים הלבנים-אפורים מתמרים למרחקים. האוניברסיטה יושבת בלב שמורת טבע. כל שיעור זו זוית אחרת ופיסת נוף אחרת. בימי רביעי אני לומדת בקומה 19. מהגובה הזה הנוף הופך להיות חלק מהשעור. אפשר לשקוע בו שעות ולחלום. עכשיו הכל נשרף. אני תוהה מה יראה עכשיו המבט מלמעלה.

את באה למקום עבודה חדש ומתחילה לעבוד. מהר מאד את רואה שאת מזן אחר, האנשים שם ותיקים, עייפים משהו. את בשיא המרץ שלך וגם יודעת שאת מוכשרת. תוך זמן קצר המנהל מזהה את זה ומתחיל לפרגן לך, לתת לך מחמאות, משפטים כמו: "שמעתי ש.." "ראיתי אותך בסיטואציה ההיא. מאד התרשמתי". הוא מתחיל להציע לך לקחת על עצמך קצת יותר ממה שעשית עד כה. את מרגישה מוחמאת. האגו שלך מתחיל להמריא. בטח שתקחי את זה. הוא מצרף אותך לוועדה הזו וגם לוועדה ההיא. והפרגונים? חבל על הזמן. את מתמלאת באנרגיה. מרגישה שאת בדרך הנכונה. בעיניים שלך את רואה את עצמך בעוד כמה שנים... עכשיו את פוגשת אותו יותר. בחלק מן הועדות הוא יושב גם, לפעמים הוא רק קופץ לראות מה קורה. את נמצאת איתו בקשר יותר רציף. מתכתבים. את כותבת מסמכים. הוא מתייחס. במסדרון הוא אומר לך דברים הקשורים למה שקרא. את חושבת שהוא מנהל נהדר, יודע לזהות את הפוטנציאל של האנשים ולקדם אותם. את רואה את זה מסביב, כל האנשים שמחזיקים בעמדות ניהול... זה מחמיא לך.

יום אחד הוא קורא לך לישיבה אצלו בחדר. משהו שגרתי. את נכנסת ומגלה שזה רק את והוא. 'שבי' הוא אומר ומצביע על הכסא שמעבר לשולחן. 'קראתי לך כדי לדבר אתך על מה שכתבת, הרעיון מעניין' הישיבה עניינית. תוך כדי הוא שואל אותך שאלות אישיות. שום דבר חטטני מדי. על הבעל על הילדים. את עונה ברצון. מפעם לפעם הישיבה נעצרת על נושא כזה או אחר. אישי בדרך כלל. חוזרים לעניינים. הריטואל הזה חוזר על עצמו אחת לכמה ימים. לא פעם את מוצאת את עצמך איתו לבד. הוא מאד חביב. 'תשתי קפה?' הוא ממש מתעניין בך. אישית. הכל במסגרת התפקיד שלו וגם שלך. את מרגישה טוב עם כל מה שקורה לך. את פורחת. בכל פעם שאת יוצאת החוצה מהחדר שלו המבטים של האחרים מלווים אותך.

יום אחד הוא מציע לך לצאת לחו"ל במשלחת. לזה לא ציפית. בסה"כ את די חדשה שם. כולם ותיקים. את חושבת שאם הוא בחר בך ולא באחרים זה בטח אומר שאת טובה. ממש טובה. האגו שלך בשמים. בטח שתצאי, זו הזדמנות של פעם בחיים. זה לא כל כך מתאים לך מבחינת הבעל במילואים והתינוקת בבית ואיפה תמצאי בייביסיטר אבל את לא תחמיצי הזדמנות כזו. את רותמת את כל העולם לעזור לך ונוסעת. יש לך גם תפקיד במשלחת הזו, אז את ממש חיונית. חו"ל מתחיל נחמד. כולם ביחד, עובדים, מבלים, מפעם לפעם את שמה לב שהוא נדבק אליך. בארוחות. יושב לידך באוטובוס, לפעמים זה לא כל כך נעים לך אבל לא תגידי כלום... בערבים הוא רומז לך בהומור שתבואי לבקר אותו בחדר כי יש לו חדר לבד. את מתחמקת בהומור גם. עד לבית מלון ההוא שבו לכל אחד יש חדר בנפרד. גם לך. הוא רומז לך שהוא יבוא לבקר אותך בחדר. את חושבת שהוא מתבדח אבל הוא לא. בערב מאוחר הוא דופק על דלתות החדר. בבוקר ישאל אותך למה לא פתחת לו. את תגידי שישנת ובכלל לא שמעת. בערב הבא הוא שוב אומר שתפגשו יותר מאוחר. את קובעת עם חברות לצאת לבלות. מאוחר בלילה את מתחמקת בשקט לחדר שלא ישמע שחזרת. וככה כל ערב. בערב השלישי את אוזרת אומץ ואומרת לו שאת לא בעניין. הוא מחייך. מאוחר בלילה הוא מנסה שוב. חצי לילה את לא ישנה. בלילה הבא את הולכת לישון על הרצפה בחדר של חברה שלך. מתי המשלחת הזו תיגמר? בנחיתה בשדה התעופה הוא אומר לך בטון קצת נוזף, משהו על זה שהתחמקת.

כשחוזרים לעבודה, את כבר מבינה את הדברים אחרת. את מתחילה להתחמק מהישיבות לבד. יום אחד את מוצאת את עצמך במקרה איתו לבד. עכשיו כבר הכל ישיר. הוא אומר לך את המשפטים שלא חשבת שתשמעי. את גם מבינה את ההזמנה להשתתף במשלחת. את אומרת לו לא. הוא אומר לך שחבל, ומה איכפת לך לעשות איתו קצת חיים. אף אחד לא ידע. את חוזרת על מה שאמרת ויוצאת מהחדר. בפעם הבאה שהוא מציע ואת אומרת לא, הוא מבהיר לך את משמעות ה'לא'. פתאום את מבינה את פשר המבטים... בשבועות הבאים את מתרוקנת כמעט מכל תפקידיך. רענון קוראים לזה.

יום אחד את עוברת ליד החדר שלו. מן החדר יוצאת החברה שלך. מהמבט המבוהל שעל פניה את מבינה מה היה שם בדיוק בשיחה. "קבלת ממנו הצעה שלא תוכלי לסרב לה?" את שואלת. "איך ידעת?" היא פונה אליך בבהלה. "הייתי בשיחה הזו בדיוק לפני חודש" את אומרת לה.

בדקה הזו שהכל צפר והכול מסביב החריש הם חלפו לי מה מול העיניים, כמו במסדר.

שוקי שלמד איתי בכיתה ויצא לאיזו מלחמה ולא חזר ממנה. עד היום אני זוכרת את הקול הצרוד שלו ואת החיוך השובב שלו.

וז. בן דודי שבקושי הספקתי להכיר. הוא גדל בקיבוץ ומפעם לפעם הייתי רואה אותו מגיע לביקור ויום אחד הוא מת. נהרג בתאונת אימונים. החברים שלו ירו בו בטעות. הייתי אז ילדה. אני זוכרת איך היה מסרק הבלורית שלו ואת זה שהוא הטביע אותי פעם בבריכה.

ויעקב (ששם משפחתו לא זכור לי) שהכרנו רק קצת זמן באיזה קורס שלמדנו ביחד ונפרדנו ביום חמישי ובסוף השבוע הזה והוא גוייס באיזה צו 8 לאיזה מבצע ולא חזר ממנו... ביום ראשון כשחזרתי לקורס הוא לא היה. אף אחד לא ידע למה הוא לא הגיע. אחרי כמה ימים נודע לנו שהוא נהרג. עד היום אני זוכרת שהוא היה מצחיק כזה, הוא כל הזמן סיפר בדיחות אבל אני לא זוכרת אותן.

והחייל ההוא ביחידה שבה שירתתי ושלא הכרתי ואפילו לא ידעתי איך קוראים לו, שעבד כמכונאי רכב ויום אחד הוא ירד לבור לבדוק איזה רכב צבאי ומישהו עישן באזור וזרק את בדל הסיגריה במקום הלא נכון ומהאש שפרצה שם אף אחד לא יצא חי.... זה היה ביום חמישי. נסענו להלוויה בבאר שבע ביום שישי ורק אחרי זה יצאנו הביתה.

ואח"כ היה דודו שגדלנו בשכונה ביחד היינו ממש חברים טובים, וגם הוא יצא למלחמה ופשוט לא חזר. אני ידעתי שהוא לא יחזור. תקופה ארוכה ההורים שלו חשבו שאולי יקרה איזה נס והוא יחזור אבל הנס הזה לא קרה.

והבחור שהכרתי בתנועת הנוער שאני כבר לא זוכרת את שמו אבל עד היום אני זוכרת את הכאב של ההורים שלו כשבאתי להלוויה.

ואני זוכרת שבצבא כל פעם הייתי נוסעת להלוויה אחרת. מין ריטואל לא מוסבר שכזה ...

וככה שורה ארוכה של אנשים שתמונותיהם עברו לי מול העיניים בדקה הזו של הדומיה והדקה הזו לא הספיקה לי כדי לזכור את כל האנשים שהכרתי בפרקים שונים של חיי שיום אחד הלכו ואינם עוד.

כבר כמה ימים שאני מתנהגת כאילו כלום לא קרה.

אני מתנהגת כאילו הכל כרגיל. באה והולכת. קמה בבוקר והולכת לישון בערב. מתנהלת בשגרה הרגילה. עבודה. טלפונים, ניירות. פגישות.

כאילו שאם אני מתנהגת ככה אז באמת הכל כרגיל.

אבל אני יודעת שלא.

מאז יום שני. מאז שהבאתי לו את הצו גיוס מהדואר.

הוא שמח.

בימים הראשונים התעלמתי. הדחקתי את זה לגמרי. שכחתי בכלל שזה קרה. כאילו מישהו עשה לי דליט על המוח ועל המחשבות.

אחר כך זה התחיל לחלחל לי לאט לאט לתוך ההכרה. לתוך המציאות שלי. אני מתעוררת עם המחשבות האלה מוקדם בבוקר.

יש לי ניסיון לא טוב עם הצבא. לא טוב בכלל.

נכון. כולם אומרים לי שזה לא דומה ושאי אפשר להסיק ממקרה אחד על הכל. ומה שהיה לא מעיד על כלום. בהיגיון שלי, את כל זה אני יודעת.

אבל בתוך כל הדיבור הזה, אני מרגישה בתחושות שלי שאיבדתי את האמון שלי בצבא כגוף. באנשים. במפקדים. בתהליך קבלת ההחלטות. בהצהרות שלהם שאני יכולה להיות רגועה כי זה המקום הכי בטוח להיות בו ושהם ישמרו לי על הילד.

איך משקמים מחדש אמון שנשבר?