בשבוע ההוא, בנובמבר 2011, זה היה התור שלי להביא סיפור לסדנת הכתיבה. אני לא זוכרת אם היה נושא מוסכם לכתוב עליו או שהפעם הנושא היה פתוח. החלטתי לכתוב משהו על התקופה שהייתי מורה בבית הספר התיכון. באותו שבוע פגשתי באוניברסיטה את אביגדור שהיה המנהל שלי, ישבנו בקפיטריה והעלנו חוויות מהימים שלנו יחד בתיכון בנהריה. לשיעור של אותו שבוע הבאתי את הסיפור שכתבתי על אביגדור.
אישית חשבתי שזה סיפור לא רע ומאד רציתי לשמוע את דעתם של חברי לקבוצה ובמיוחד של רונית.
התחלתי לקרוא. היה שקט מסביב. כולם הקשיבו. כשסיימתי לקרוא התחיל הסבב של מה אתם אומרים.
רונית תמיד הקפידה להזכיר שאת המשוב אנחנו נותנים לכתיבה עצמה, לאמנות הסיפור ולתיאור, ולא לגופו של נושא. ההפרדה לא תמיד ברורה אבל היא חשובה מאד. לא תמיד היה קל להפריד אבל זה חשוב לנו ככותבים.
הכללים היו ידועים. מביא הסיפור מקשיב לסבב של המשוב ובסוף, אחרי שגם רונית אומרת את שלה, אפשר ללהתייחס.
ואז התחיל הסבב. היה בו הכל חוץ ממשוב על מה שצריך היה להיות. משהו בנושא שהבאתי גרם כמעט לכל מי שדיבר, להוציא החוצה דברים שחווה כתלמיד בתקופת בית הספר. חיצים של ביקורת נוקבת הופנו אלי כמי שמייצגת בחדר את מערכת החינוך.
זה כבר לא היה הסיפור, זו היתה מערכת החינוך שעמדה לביקורת בחדר הזה ואני לצורך העניין הייתי הנציגה של המערכת הזו בחדר.
וכך, בסבב שחשבתי שלא יגמר לעולם, מצאתי עצמי מותקפת שוב ושוב מבלי יכולת להגיב.
גם לרונית היתה בטן מלאה על מערכת החינוך. היא לא הפסיקה לחזור ולספר על חוויותיה מתקופת התיכון, כשזרקו אותה לכיתה מקצועית, והיועצת אפילו לא רצתה להקשיב לה וסיכמה את הסבב הזה כשאמרה שסיפורים על בית הספר זה משהו בעייתי מבחינת אמנות הסיפור, בדיוק כמו סיפורים על ילדים..
ואז הגיע תורי. בשלב הזה כבר הרגשתי כמו שק של חבטות שכרגע קיבל את החבטה האחרונה. מלמלתי משהו על כתיבה בנושא שבו לכל אחד יש מה להגיד, כי כולנו נצרבנו בחוויה של להיות חלק ממערכת החינוך. וחבל שהיתה רק מעט התייחסות לכתיבה ולאמנות הסיפור וזהו.
אחרי הקריא עוד מישהו, כמו תמיד היה סבב והשיעור נגמר.
הייתי מאד נסערת. מיהרתי לצאת מן השיעור, הלכתי לאוטו ונסעתי לפארק הקרוב לאוניברסיטה. שם ישבתי ובכיתי. הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. זו אורלי מהסדנא שחיפשה אותי. לא יוכלתי לענות.
אחרי שעה חזרתי לאוניברסיטה. פגשתי את אורלי בבית הקפה. היא ספרה לי שרונית מחפשת אותי.
מצאתי את רונית יושבת בפינה שלה בבית הקפה, מעשנת כדרכה. ענן של מבוכה עמד בינינו. היא שאלה אותי מתי יש לי שיעור הזמינה אותי לקפה איתה.
למרות הערכתי הרבה אליה כמרצה וכמנחה של הסדנאות, היחסים שלנו לא היו משהו. כולנו שתינו את דבריה בצמא, בסוג של הערצה, אבל אני גם התווכחתי איתה מפעם לפעם. זה היה יוצא דופן כי כמעט אף אחד לא עשה זאת.
ולכן גם ההזמנה שלה לקפה היתה יוצאת דופן.
קשה היה שלא לראות את עקבות הסערה שהתחוללה בתוכי.
היא פתחה בסוג של התנצלות על מה שהיה בשיעור, אמרה משהו על בחירת הנושא ועל נושאים שמעצם מהותם זה בעייתי לכתוב עליהם.
בעוד היא מדברת וגרוני נחנק שוב, ואחרי שהדליקה עוד סיגריה, נרגענו שתינו והתחלנו לדבר.
זו היתה שיחה אחרת. לא של מרצה וסטודנטית, זו היתה שיחה בין שתי חברות.
גילינו שאנחנו דומות בהרבה דברים. גדלנו באותו אזור. למדתי באותו תיכון שהיא בחרה לעזוב אותו. אני מכירה את הדמויות שעליהן היא מספרת. ביקרתי לא פעם באותו ישוב שכוח-אל שבו גרה. משם התגלגלה השיחה לסיבות שהביאו אותי ללמוד בחוג לכתיבה יצירתית. ספרֿתי לה על עצמי ועל המשפחה שלי, על אבא שלי שלא ממש הכרתי ועל הרצון להתקרב אליו דרך הכתיבה. היא אמרה לי שזה צריך להיות כיוון הכתיבה שלי והציעה לי את עזרתה כחונכת בכתיבה.
השעור הבא שלי הגיע וצריך היה להפרד. סכמנו שהיה טוב לדבר ושנעשה זאת שוב.
עכשיו רונית איננה ואני נותרתי עם הזכרונות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
