לפעמים זה פשוט נגמר. רגע אחד אתן מדברות זו עם זו, לפעמים יותר מפעם ביום, ולפתע, בלי שתרגישו, אתן מדברות קצת פחות ואחר כך עוד קצת פחות ואז יום אחד את שמה לב שאתן לא מדברות יותר. זה לא שרבתן, פשוט לא יצא, היא עסוקה בשלה ואת עסוקה בשלך. לשתיכן יש הסברים למה זה לא קורה, ואז עוד פחות ואז בכלל לא.

ויום אחד אתן קובעות לקפה, כי צריך ולא נעים, אבל השיחה צולעת ומלאת מבוכה. את שמה לב שיש יותר מדי שאת לא יודעת מאשר שאת יודעת ושפעם זה לא היה ככה. את מרגישה בפער הזה ומתחילה לחשוב מתי זה התחיל ולמה. ואין לך בדיוק תשובה לזה, פרט להרגשה כי זה המצב עכשיו. ואת לא רוצה אבל מבינה שזו המציאות שלכן עכשיו ושחברויות לפעמים נגמרות.

נגמרות לאו דווקא בבום אחד גדול, אלא במין התמוססות איטית שאין לה התחלה אבל יש לה סוף. והסוף זה משאיר משהו חמצמץ. ולפעמים את נזכרת בה וחושבת עליה, ועל מה שעברתן יחד, ולרגע מתגעגעת, אבל גם יודעת שזה לא יכול לחזור. אולי כן, אבל בשביל זה שתיכן צריכות לעשות מאמץ. הרבה מאמץ.

ולי זה קרה עכשיו עם אחת שאהבתי, שהשבוע פגשתי אותה במקרה, מחייכת אלי. שמחתי להיפגש וגם היא שמחה. אבל אחרי שהחלפנו כמה מילים על מה נשמע ומזמן לא נפגשנו, נותר בינינו ריק כזה.

אני לא יודעת מה בדיוק קרה, ואין לי הסבר איך בדיוק הבנתי את זה, אבל כשראיתי אותה גיליתי שאין בי געגוע. ולא רק שאין בי געגוע, אלא שגם הבנתי כי היא תקועה. תקועה אי שם עם אותן שיחות, על מה הוא אמר ומה היא אמרה. ואיך זה התחיל ואיך היא לא ראתה. שיחות שמיצו את עצמן, מבחינתי, לפני הרבה זמן.

והיה לי ממש חבל כי אני זוכרת הרבה שעות טובות איתה. שעות של חברות אמיתית, של חברה שיכולה להגיד לך ביקורת ולא תעלבי, שיודעת מתי אני צריכה רק מילים טובות, שמבינה אותי מבלי שאסביר לה, שידעתי שהיא שם בשבילי וגם אני הייתי בשבילה, ולא כל כך הבנתי איך הכל התמוסס..

בכל יום שישי כשהייתי חוזרת מבית הספר חיכתה לי המשימה הקבועה להכין לשבת
סלט תפוחי אדמה שאצלנו בבית היה ידוע בשם סלט מיונז. אמא היתה מפנה את השולחן במרפסת
הקטנה שליד המטבח ושם הייתה מכינה מראש את מה שצריך לסלט הזה שבלעדיו כנראה השבת
לא הייתה נכנסת.

סלט תפוחי אדמה, או בשמו האקזוטי יותר, סלט רוסי, היה חלק בלתי נפרד
מנוף ילדותי. אני לא יכולה להיזכר בשום הזדמנות חגיגית שבה נפקד מקומו ממערך
הסלטים הקבוע. במקרר שלנו הוא היה חלק בלתי נפרד מארוחות השבת וגם מהארוחות שאחרי
השבת.

אמא היתה עושה את כל ההכנות לפני שהייתי מגיעה הביתה וברגע שדמותי
היתה מפציעה בסוף הרחוב עם הילקוט היתה מתחילה לסדר את הכל בחוץ, את קרש החיתוך
והסכינים והקולפן של הירקות והקערות של לפני ואחרי ואחר כך את מרכיבי הסלט. ראשון
היה מגיע הסיר הגדול עם תפוחי האדמה והגזר שלא מזמן סיימו להתבשל. בסיר אחר היו הביצים
הקשות ובקערות אחרות המתינו המלפפונים החמוצים וגרגרי אפונה לרגע שיגיע תורם. הסלק
מבושל לא היה חבר קבוע בסלט, תלוי בעונה, אבל תמיד עמד בנפרד כדי שלא יצבע את שאר
הירקות.

כל התערוכה הזו של הירקות היתה מקבלת את פני כששבתי מבית הספר. הבקשה
שלי שאולי אפשר לנוח קצת לפני שאני מתחילה עם כל זה היתה נתקלת בתגובה כמעט
אוטומטית, שאפשר לנוח גם אחרי שהסלט יהיה מוכן.

בלית ברירה הייתי מתיישבת על השרפרף הקטן שבקושי נכנס ברווח הצר שבין
הארון לשולחן ומתחילה במלאכה. קודם צריך לקלף את תפוחי האדמה. אם במקרה באתי קצת יותר
מוקדם מבית הספר, הם היו כל כך חמים מהבישול שבקושי יכולתי להחזיק אותם. לא יכולת
לקרר אותם קצת יותר, הייתי שואלת את אמא והיא היתה אומרת שיותר מדי זה פוגע בטעם
שלהם. מה כבר יכול לפגוע בטעם שלהם אם מקררים עוד קצת, חשבתי ביני לבין עצמי, אבל ידעתי
שאין טעם להתווכח. היא תמיד תמצא את ההסבר המתאים כי כבר רצתה שהסלט יהיה מוכן.
אחרי זה בא תור הגזר. הטענה שלי שלא צריך לקלף אם רחצו אותו כמו שצריך לפני הבישול,
היתה נדחית על הסף. אמא התעקשה שאין דבר כזה וצריך לקלף. הקיר הקטן שחצץ בינינו לא
הפריע לה להעיף מבט לכיווני, מידי פעם, כדי לראות שאני עושה כדבריה.  

כשכל הירקות היו מוכנים והביצים כבר מקולפות הייתי מתחילה במלאכת
החיתוך. את לא חושבת שהקוביות גדולות מדי, היתה אמא אומרת תוך שהיא עומדת מאחורי
ומתבוננת. זה לא גדול הייתי עונה ומיד מזיזה את הסכין קצת יותר ימינה לחרוץ עוד
כמה פסים לאורך. אחרי תפוחי האדמה בא תור הגזר, הביצים והמלפפונים החמוצים שהפכו קוביות
קוביות. לפעמים היה נוסף גם הסלק.

כל זה נאסף בקערה הירוקה הגדולה שבה אפשר היה לערבב הכל בקלות. לקראת
סיום אמא היתה שופכת חצי צנצנת של מיונז, מוסיפה מלח ופלפל ומערבבת הכל בכף גדולה
ששמרה במיוחד למלאכה הזו. באמצע היתה טועמת קצת, מתקנת את התיבול ורק כשהיתה מרוצה
הסלט היה עובר לשכון במקרר עד לזמן הארוחה.

עכשיו צריך היה לפנות את כל הכלים ולשטוף אותם, לנקות את המרפסת
ולסיים את שטיפת הרצפה לקראת שבת. רק אז אמא היתה נותנת לי סוף סוף ללכת לעיסוקי.

בדרך כלל לא היינו מצליחים לסיים את הסלט הזה בארוחות סוף השבוע והוא
היה נגרר אתנו עוד כמה ימים לתוך השבוע הבא עד שבסוף היה מוצא את מקומו בפח.

לא חלפו ימים רבים וכבר החלו להשמע במטבח ההכנות לסלט של סוף השבוע
הבא.

 בשולי הדברים אני יכולה לספר שמאז הסלט הזה לא נכנס אלי הביתה..

באותו סוף שבוע לא הרגשתי כל כך טוב. הדלקת בעיניים שממנה אני סובלת לאחרונה
הופיעה שוב ותפסה אותי לא מוכנה. לא היו לי תרופות מתאימות. אלה של הפעם הקודמת
נגמרו לי ולא היה לי מושג איך אתפוס את הרופא הדתי שלי ביום שישי. החלטתי ללכת על
משהו טבעי. קומפרסים של תה. כמו שאמא שלי היתה עושה. היה במטליות הטבולות בתמצית
התה שהנחתי על העיניים שלי  משהו מאד
מרגיע.

בסוף השבוע נסענו לבקר את סבתא אידה ששכבה בשיקום בבית החולים, לאחר
הניתוח לאיחוי עצם הירך. בהתלהבות גדולה היא ספרה לנו על הטיול שרם עשה לה ברחבי
בית החולים, כשבא לבקר אותה אתמול. פעם ראשונה שהיא זוכה לסייר בבית החולים מאז
שהגיעה לשם לשיקום. על כסא הגלגלים הוא דחף אותה והיא הצביעה לאן היא רוצה שיקח
אותה. לא טיול גדול אבל בכל זאת טיול. היא לא אהבה את בית החולים הזה. היו לה
זיכרונות לא טובים מהמקום הזה מהתקופה שסבא יוסי היה מטופל שם. בכל פעם שבאנו לבקר
היא לחצה עלינו להעביר אותה למקום אחר ומתי היא הולכת הביתה. אחרי הטיול שרם עשה
לה בבית החולים היחס שלה למקום הזה השתנה. הכי הרבה רצתה שניקח אותה לטייל על הגג
של הבניין. מהגג אפשר היה לראות את כל חיפה פרושה לפנינו כמו על כף היד ואפשר היה
לראות גם את הבית שלה. מרחוק אמנם אבל בכל זאת בית.

על הגג היא גם הסכימה שנדבר על איך היא תסתדר אחרי שתשתחרר מבית
החולים ולשם שינוי זה היה באווירה מפויסת ולא בצעקות כמו בפעמים הקודמות. מבחינתה מהמקום
הזה יוצאים רק הביתה. לנו זה היה ברור שכרגע הדבר הזה הוא בלתי אפשרי. אם היא
הולכת הביתה היא חייבת עזרה צמודה כי לפניה עוד תקופת שיקום ארוכה. במצבה היא לא
יכולה להסתדר לבד. כל ההסברים שלנו נפלו על אוזניים אטומות. "הביתה הביתה"
חזרה ומלמלה לעצמה תוך שאלי דוחף את העגלה ואנחנו שוברים את הראש איך יראה
ה'הביתה' הזה. בשלב כלשהו היא התעייפה והשתתקה.

הראות באותו בוקר היתה טובה במיוחד. בנמל חיפה עגנה ספינת תיירים גדולה.
מרחוק אפשר היה לראות שהיא תופסת את כל הרציף. אחרי הטיול הקצר על הגג התיישבנו
בפינה מוצלת וקרירה. הוצאתי מהשקית קצת פירות ואת העוגה שהבאתי מהבית. למראה עוגה
אורו פניה. בגלל הסכרת היא ניזונה מתפריט דיאטטי ולא נותנים לה לאכול דברים
מתוקים. על הגג אף אחד לא ראה. אחרי שהתעדכנה בשלום הנכדים והנינה, וקראה את המכתב
של הבן של הבן דוד מקנדה שמסר לה איחולים להחלמה מהירה, אמרה בשקט שהיא מסכימה
שיהיה איתה מישהו בבית כשתחזור הביתה אבל בתנאי. איזה תנאי שאלנו? שלא נביא לה
פיליפינית. היא רוצה את בדרה, המטפלת הערביה של השכנה שלה.

תחושה של הקלה הציפה את כולנו. אמנם היא עוד לא יוצאת הביתה אבל לפחות
יש פריצת דרך. יש כיוון. יש משהו שאפשר לעבוד עליו בתקופה הקרובה.

בדרך הביתה צלצלתי לרם ספר לו על הטיול על הגג שעשינו ושסבתא הסכימה לעניין
המטפלת. הוא אמר שהוא מתכנן טיולים נוספים עם סבתא בביקורים הבאים כי הוא מרגיש שזה
עושה לה חשק להחלים מהר.

בדרך הביתה שמתי לב שהדלקת בעיניים כמעט ולא הטרידה אותי בזמן הביקור. מחר היא בטח תעבור

להלוויה של אבא שלי הגעתי בטיסה ישירה מקנדה. שבועיים קודם, כשנפרדנו
בשדה התעופה כשאנחנו בדרכנו לשנת השבתון, הוא היה במצב טוב ולא ניכר שעוד מעט כבר
לא יהיה אתנו. כולנו שמחנו על הנסיעה אבל היינו עצובים להפרד. זו היתה הפעם
הראשונה שנפרדנו מהמשפחה לתקופה כל כך ארוכה. אחרי שנסעתי הוא חלה ומצבו הדרדר במהירות
רבה כל כך שאפילו לא הספקתי להגיע כדי להפרד ממנו. ככה יצא שהפרידה שלנו בשדה
התעופה בעצם היתה פרידה הסופית, בלי שאף אחד מאיתנו באמת התכוון לזה.

שבועיים אחרי שעזבתי  מצאתי
עצמי בטיסה ארוכה חזרה. ארוכה מתמיד. שתים עשרה שעות של מחשבות על אבא שלי שלא
אפגוש עוד, על המציאות החדשה של כולנו. פעם ראשונה שאני חווה מוות של מישהו כל כך
קרוב ודווקא בזמן הזה הייתי כל כך רחוקה. אבא שלי. מה עם אמא שלי. מחשבות על מה שעבר עליהם כשהוא חלה. ממה מת. האם
סבל. האם ידע שהוא הולך למות.

בחלוקה המשפחתית אני הייתי הבת של אבא שלי. הקרבה בינינו היתה מסוג
מיוחד. בגלל שלא שלט היטב בכתיבה בעברית, הוא הפך אותי לעוזרת שלו. ביחד היינו
מנסחים את החוזים שחתם עם אנשים, הוא היה אומר לי מה הוא רוצה שיהיה כתוב ואני
מנסחת וכותבת יפה על נייר עם קופי כחול בכמה העתקים. בסוף העבודה שלנו הוא היה מחייך וראיתי שהיה מרוצה. הייתי כותבת לו מכתבים, מסדרת את הניירות בקלסרים, ומפעם לפעם הוא גם היה שולח אותי לכל מיני שליחויות: לשלם חשבונות בבנק או לשלוח מכתבים בדואר. וככה זכיתי להתקרב אליו ולעולם שלו ולהיחשף למי
שהיה. אז היה מספר לי על מה שהוא עושה כדי שאדע מה לכתוב, אבל ביחסים שבתוך המשפחה מכונס
בתוך עצמו, שתקן ולא נהג לספר על עצמו ועל מה שעבר עליו. גם אני לא ממש התעניינתי ואף
פעם לא שאלתי אותו שאלות על הילדות שלו, לא ביקשתי שיספר לי על ההורים שלו. לא
ידעתי שהיה בן יחיד ושהיו לו ארבע אחיות. שתיים מהן הספיקו להינשא ולהקים משפחה והשתיים
האחרות עוד לא הספיקו. כל מה שאני יודעת על המשפחה של סבא וסבתא שלי, אספתי מדפי
העד שהשאיר ביד ושם, מפגישות עם קרובים בודדים שנשארו, ומחקירות שעשיתי בארכיון
הציוני ובספר הזיכרון לעיירה שלו.

הטיסה שלי נחתה בשתיים וארבעים דקות וההלוויה עמדה להתחיל בשעה שלוש. ציון
שעבד באל על והיתה לו פרוטקציה במקומות המתאימים, סידר שיאספו אותי ישר מכבש המטוס
כדי שאספיק להלוויה שהתעכבה רק בגללי. בית הקברות נמצא בסמוך לשדה התעופה וחשבתי
שאספיק להגיע בזמן אבל להפתעתי לא נסענו ישירות לשם אלא הביתה.

הבית שעזבתי לפני שבועיים נראה אותו דבר. רק הגדר החיה שמקיפה את הבית
נראתה פראית משהו. ראו עליה שלא ראתה מספרים כבר תקופה. גם הדשא צמח למידות שכבר
חייבו שתעבור עליו המכסחת. נראה שכולם היו טרודים במחלתו הפתאומית של אבא ולא
הספיקו. אמא חיבקה אותי קצרות ואמרה לי שאתכונן כי תכף כולם יגיעו אלינו לבית. מי?
שאלתי, 'המכונית של חבר'ה קדישא עם הגופה של אבא'. היא הסבירה לי שהרב רוצה להתפלל
לעילוי נשמתו ליד הבית שבו חי. משונה, אמרתי לעצמי, אולי בזמן שנעדרתי מהארץ השתנו
סדרי הקבורה.

מהבית נסע הטנדר של חבר'ה קדישא לסבוב בעיירה, עוד עצירה לתפילה של
הרב ליד בית הכנסת שבו אבא נהג להתפלל ובסוף הגענו לבית הקברות. גם שם לא חסך הרב
בהספדים ובתפילות ובסוף הובלנו את אבא לקבר שכרו עבורו במקום טוב באמצע. לרגעים
היה נדמה לי שאני משתתפת במסע הלוויה של הגביר של העיירה.

ביום הראשון לאבל פקדו את ביתנו מתפללים מבית הכנסת שבאו להקים מניין
לעילוי נשמתו של אבא. כל היה גם ביום השני והשלישי. בערבו של היום הרביעי לא היה
מניין וכל גם ביום החמישי עד סיום ימי השבעה. ביום השביעי כשנסענו לסיים את האבל ליד
קברו של אבא עמדנו שם לבד. לא היה לנו מניין.

שאלתי את אמא לאן נעלמו הרב ומתפללי בית הכנסת. היא ספרה לי שאחרי
התפילה ביום השלישי, הרב ביקש לדבר איתה וסיפר לה שאבא הבטיח לתת תרומה נכבדה לבית
הכנסת לאחר מותו. אמא שאלה אותו במה המדובר, הוא אמר לה שמדובר בחשבון החסכון בבנק
לאומי. הרב הוציא פתק מהכיס הפנימי של הז'קט שלו ונקב בסכום המדויק שהיה בחשבון
החסכון. נשמתה מעצרה לרגע, היא לא ידעה דבר על ההבטחה של אבא לרב של בית הכנסת.

אחרי שהתעשתה, אמרה לו שתתן לו תשובה מחר בבוקר.

ביום הרביעי בבוקר נכנס הרב לביקור והיא הודיעה לו שהוא לא יראה אגורה
אחת מהחסכון הזה. כתגובה הוא אמר שחסל סדר מניין ותפילות לעילוי נשמתו של אבא. אמא
השיבה לו שהיא בטוחה שלאבא זה לא ממש איכפת.