בדרך חזרה עשינו ספירת מלאי של החבלות והשריטות והנזקים. יעל יצאה עם שלפוחיות בידיים, נדב חזר בלי נעליים. הם התפרקו לגמרי בדרך ואת הקטע האחרון הוא עשה כמעט יחף כשהוא מהלך על מה שנשאר מהרפידות  בתוספת חבישה של תחבושות אלסטיות שגרדנו מכל מי שהיה לו. נעלי  HI-TEC יצאו לא אמינים לגמרי. לתמי היו קצת שריטות. אצלי נשברה צפורן וגם הצלעות קצת כאבו. לא ברור אם זה מזה שנחבטתי בפעם הראשונה אל הקיר או מהלחץ של חבל הבטחון שנקשר כל פעם מחדש באזור שמתחת לציצי. וכמובן היו גם הנעליים המסריחות מכל מימי הגבים שבתוכם הלכנו. הריח שלהם זה משהו שקשה לעמוד בו במיוחד כשפותחים את תא המטען שבתוכו שכבו הנעליים כמה שעות..

אחרי שנגמרה עונת השביל השלישית, התגעגענו לביחד שהיה לנו ויצאנו לנחל רחף במדבר יהודה. את הנחל הזה אפשר לעבור רק בריחוף או בגלישה ושחיה. באופן רשמי נאמר שיש שם 8 מפלים. הדמיון המזרחי שלי בתוספת החמסין שהיה אתמול - ספרו יותר.

יצאתי להרפתקאה הזו מבלי להבין באמת מה זה אומר. אמנם עשינו מחנה אימונים קטן בסנפלינג מקומי להדיוטות ולכאלה שלא התנסו אף פעם, אבל יודעי דבר יודעים ש''הדבר האמיתי' הוא אחר לגמרי ואין לו שום קשר להתנסות הקטנה שעשינו לפני כמה שבועות.

וגם הפחד. חשבתי שכמו באימון זה יהיה פחד קטן. רק בפעם הראשונה ואחרי זה מתרגלים. אבל במציאות היה שם פחד. הרבה פחד. בכמויות. היו מקומות שפחדתי ממש. הפחד התייצב בפתחו של כל מפל כמעט.

אבל פחד זו פריבילגיה של הבית. של לחשוב לפני. אחרי שהחלטתי שאני יוצאת – הפחד ואני הצטרכנו ללמוד ולהסתדר ביחד הכי טוב שאפשר זה אומר שמותר לי לפחד אבל לא עד כדי כך שזה יפריע או ישתק אותי. מצאתי כל מיני טכניקות לעקוף אותו. אחת מהן היתה להיות עסוקה כל הזמן. אף אחד לא הביא מצלמה בגלל גבי המים שצריך לחצות אותם בשחיה, חוץ ממני, וככה מצאתי את עצמי עסוקה בלצלם ולחפש פוזות מעניינות. הטריק השני היה לרדת בין הראשונים. לפני כל מפל החלטתי אחרי מי אני יורדת ואמרתי את זה בקול רם וכשהגיע תורי, ברור שלא היה מצב להתחרט. ואחרי שקשרו אותי ובדקתי את כל אביזרי הבטיחות והתקרבתי לפתח השיגור בשפת המצוק - כבר לא יכולתי לחזור חזרה. מה שנשאר זה לרדת למטה.

והאמת היא שאחרי שהפחד קצת עבר לי התחלתי להנות ולהסתכל מסביב ולראות את הנוף שלתוכו גלשתי. לפעמים גיליתי את ים המלח בין חרכי הסלע, והתרגשתי מהצוקים העצומים של הקניון, פעם אחת ראיתי קן ענק של חסידה וגם ראיתי את הטריסטמיות מקפצות להן בקול בינות הסלעים ומחכות לנו בין החניונים. גובהו של המפל האחרון היה 50 מטר. במפל הזה רוב הזמן הייתי תלויה בין ארץ לשמים יורדת לאיטי אל הקרקעית ונהנית מעצם הידיעה שעשיתי זאת.

עד עכשיו לא הצלחתי להבין בכמה מפלים גלשנו. בהתחלה ספרנו אבל תכף התבלבלה לנו הספירה כי בין המפלים היו כל מיני גלישות שלא מן המניין, לא סנפלינג ממש אלא כל מיני סולמות חבלים וחבלים להאחז בהם בידיים כשיורדים וגם כל מיני גלישות שבהתחלה נראו קצת מפחידות אבל היה די נחמד לשבת על הטוסיק ולהחליק כמו במגלשה לתוך גבים מלאים במים מעופשים.

והמים היו אכן מעופשים ומלאי ירוקת ושאר מרעין בישין שאי אפשר היה לזהות, אבל בחום הכבד של אתמול זה היה דווקא נחמד ליפול לאיזו בריכת מים לא מתוכננת וקצת להתרענן, ולמי איכפת אם המים בגוון ירוק או כחול ועמום, במיוחד כשזו הדרך הירידה לחצות דרכה את הנחל.

אמנם חזרתי קצת חבולה אבל בדיוק במידות המתאימות להרפתקאה מיוחדת כזו, וגם בשביל שיהיו הוכחות למי שלא יאמין. בהחלט מחיר שווה.

היה לי קשה להרדם בלילה לפני שנסענו וגם בזה שאחרי, מההתרגשות. בבוקר מהרתי להציץ בתמונות משתאה למול עוצמת החוויה.

והרגשתי בדיוק כמו שכתבה לי איילה: "אני מנסה למצוא מכנה משותף בין התמונות לבין הפופיק שעדיין רועד לי..."

נשבעת לכם שהדמות הקטנה מצד ימין זו אני

בבוקר מהרתי לצלם מספיק עותקים מהספור שכתבתי אתמול עד השעה אחד וחצי בלילה. אני אף פעם לא זוכרת כמה אנחנו בדיוק, אולי שש עשרה ואולי יותר או פחות. בשעורים שבהם אני קוראת אני במתח. כל הגוף שלי ער אפילו שכמעט לא ישנתי. בזמן הצילום חשבתי על זה שבתחילת השנה הספורים שלי השתרעו על דף אחד ועכשיו זה שני עמודים. זה אומר שלמדתי 'להחזיק' ספורים ארוכים יותר. הייתי מרוצה מזה.

בתחילת השעור נראה שהמנחה במצב רוח טוב במיוחד. לפי ההקדמה לא נראה לי שבא לה להתעסק בהקראת סיפורים ובביקורת עליהם. מצד שני, מה יהיה עם אלה שהתחייבו להביא? במקרים כאלה יש לי נטייה לוותר. אל תוותרי אומר לי קול מבפנים. "מה דעתכם, חשבתי שנקדיש את השעור הזה לדיון במקום להקריא סיפורים" היא אמרה-שאלה. כולם שתקו. "לא נראה לי שהכנו נושא לדיון" אמר אסף הדוקטור, "אל תנהל לי את שעור" היא אמרה בקול קצת מתעצבן. "גם אם יש לי רעיון לא הייתי אומרת אותו מראש. אני שונאת שכל הדברים ידועים מראש, בגלל זה התגרשתי פעם שניה, בשביל לא לדעת הכל מראש" היא חייכה. היא גם לא אוהבת שיוצאים נגד הרעיונות שלה. ההמשך כבר ידוע מראש. היא שואלת אותנו מה דעתנו אבל היא כבר החליטה וזה מה שיהיה. בסוף היא הציעה שנתחיל בדיון ולקראת הסוף נקריא את הספורים באוטוסטרדה בלי לעשות עליהם דיון.

התחלנו בדיון. דיון זה שהיא מדברת מונולוג ומתישהו אחרי חצי שעה בערך שואלת אותנו מה דעתנו. גם הפעם זה היה ככה. היא חלקה אתנו את חוויותיה כמנחה בסדנא, ועברה להרהורים בקול רם על מה זה כשרון ומה דוחף אדם לכתוב ומה עושה לו הכתיבה וגם על העצירה בכתיבה. על החשיבות שלה. אחרי זה היא שתקה לרגע ושאלה אותנו אם נרצה להגיד משהו. זמן השעור כבר התקצר מאד. נורית פתחה ואמרה מה הסדנא הזו נתנה לה. אסף דבר על השינוי שעבר בנושאי הכתיבה שלו. "פעם כתבתי על כל מיני דברים ובכלל לא על עצמי, פה למדתי שהעולם שלי זה הכי מעניין וכשאני כותב על עצמי יוצאים לי הדברים הכי טובים" רוני אמר שהוא חי כחריג בעולם הזה ושבסדנא הוא למד להרגיש איך זה להיות כמו כולם. אני שתקתי. הייתי עסוקה בשאלה אם אקרא היום או לא. השעון כבר התקדם נורא והיתה לי הרגשה שבסוף לא ישאר זמן לקרוא.

ואז, עשרים דקות לפני סוף השעור, נורית שגם היא הביאה ספור להקראה שאלה בשקט "ומה עם התכנית האמנותית?" היא התכוונה להקראות. "נכון, נכון" אמרה המנחה בחוסר רצון. "בואו נעבור להקראות, אחת אחרי השניה, ובלי יותר מדי הערות, טוב?"

גלית היתה הראשונה. את הספור שקראה כבר שמעתי בסדנא אחרת. הדבר הכי מעניין בספור שלה היה השפה שבה השתמשה. נורית הביאה ספור מעניין ממש שלא הספקנו להגיד עליו כלום. אני הייתי השלישית והאחרונה לקרוא.

בין הספור השני לשלישי באמצע ההקראה של נורית נכנסה זו מאגודת הסטודנטים לעשות משוב על ההוראה. חשבתי שבגלל זה נוותר על ההקראה שלי. לרגע שוב חשבתי שאולי אוותר. כבר היה ממש סוף השעור, בחוץ כבר נשמעה המוזיקה של ארועי אגודת הסטודנטים, גם הנושא של הספור לא כל כך התאים לאווירה החגיגית שהיתה בשעור, אבל בזמן שהיא חלקה את דפי הסקר נורית הציעה לי לחלק את דפי הספור שלי. הסקר קצת התעכב וכבר היה ממש סוף, המנחה נכנסה חזרה לכיתה, היא תמיד ממהרת וחשבתי שגם הפעם תגיד שזהו, השעור נגמר, במקום זה היא התיישבה בחזרה ואמרה לי לקרוא.

ואני קראתי. לא סיפור קל. זה ספור על שכול ועל ההתמודדות איתו. כשסיימתי השתרר שקט. התחלתי לשמוע הערות כמו: זה טוב, זה מצויין, וגם מבטים ותנועות ידיים שסימנו שזה טוב.

המנחה שתקה ארוכות, היא שאלה אם יש למישהו מה להגיב. כמה אמרו שאהבו, אחד אמר הערה שלא כל כך הסכמתי לה היא לא אמרה כלום רק הביטה לעברי במבט מצועף כזה. המוזיקה של האירועים בחוץ הלכה והתגברה, "California dreaming" נכנסה לתוך החדר ואז היא התחילה. היתה לה הצעה קטנה לשיפור. לא משהו עקרוני. חוץ מזה היא אמרה שזה היה הדבר הכי טוב והכי שלם שהבאתי השנה, ושפכה עליו מילים כאילו שאין לחץ לסיים את השעור. לא הייתי מוכנה לזה. את השיר הבא שנגנו בחוץ כבר לא הצלחתי לזהות מרוב התרגשות.