איך נראה יום של מי שמוגדר כמתגורר ב"כל הישובים בקו עכו צומת עמיעד צפונה"?

האמת המרה היא שלמרות הרצון שלי לדבוק בשגרה ולנהל את החיים כרגיל, זה ממש לא מצליח לי.  בבוקר אני מתעוררת ישר ל-2 עיתוני בוקר מחפשת את העדכונים והכותרות של מה שהתרחש אתמול ובמשך הבלילה. העיתונים בתקופה הזו מגיעים בפורמט מיוחד. פורמט לאורך. זה פורמט ששמור לחגים וימי שישי ולאירועים מיוחדים בדרך כלל לאירועים קשים. לפי הצורה החיצונית של העיתון אני יודעת שאנחנו עוד עמוק בבלגאן...

חצי לבושה מהלילה והכוס קפה ביד אני בעתון. בתוכו פנימה. אני לא מרפה עד שאני מרגישה שדי.

תוך כדי, אני דוחפת מצעים ומגבות למכונת הכביסה. מפעילה את המדיח..

בינתיים אני גם מדליקה את הטלוויזיה, מנסה להקשיב לכותרות הבוקר וגם מציצה באינטרנט לדעת היכן היו נפילות הלילה...

אזעקות בחיפה. בקריות. אני מצלצלת לוודא שהכל בסדר.

מכונה אחת נגמרה. חלק מהכביסה אני תולה וחלק אחר אני מעבירה למייבש. המדיח מתקרב לסופו.

הטלפון מצלצל. המרכז מתעניין איך עבר הלילה אצלנו ואם היו נפילות קרובות.

אני אוספת את עיתוני האתמול ומסדרת קצת מסביב ותוך כדי מציצה בכותרות הרצות בטלוויזיה...

לפעמים הנפילות מתחילות בבוקר ולפעמים רק בצהרים. אם נופל משהו, אני מציצה מהמרפסת אולי זה משהו קרוב..

אחרי שאני מעודכנת דיי אני מתפנה לבוקר עצמו.

אני מחפשת לי את העיסוק של היום ותוך שאני לא מוותרת אפילו לרגע על התעדכנות במה שקורה דרך המבזקים, הרדיו, הטלוויזיה והאינטרנט. הכל במקביל. אני מרגישה שאני צריכה להיות כל הזמן בתמונה...

אח"כ אני חורשת את האינטרנט לעומק: מפת הנפילות, תמונות מכל מיני מקומות שנפגעו מהקטיושות, ככה כל היום לסירוגין. כשרעש הנפילות והרעשות מלווה אותי כל היום.

אני לא יכולה לחשוב על שום דבר, מסתובבת עם תחושה של מצד אחד חייבת להישאר צמודה לבית כי צריך להיות באזור מוגן ומצד שני כמיהה אין סופית לחופש.. להסתובב.. לעשות מה שבראש שלי בלי להיות מוטרדת בגללי ובגלל הבטחון ובלי להיטרד בגלל האחרים.

ויחד עם זה "עניינים כרגיל" צריך להכין ארוחת צהרים ולנקות את הבית (כי אין עוזרת) ולצאת עם הכלבה, לערוך קניות, לכבס, להחליף מצעים, לבשל, לטאטא את העלים שנשרו על השביל, להשקות את הגינה. אי אפשר למרוח את הדברים כמו שהייתי רוצה... יותר ויותר מתחשק לי אבל זה לא אפשרי. ואולי טוב שכך...

אולי דווקא הצורך הזה בלשמור על השגרה הוא שמשאיר אותי שפוייה אחרי 19 ימים במרחב האטום..

אתמול היה פה רעש גדול. לא רחוק מכאן הציבו סוללת תותחים. רעשי ההפגזות הרעידו את הבית בכל פעם מחדש ונמשכו עמוק לתוך הלילה...

הבוקר קמנו לשקט של ממש. התגעגעתי לשקט הזה כל כך. אבל קשה ליהנות ממנו. יש תחושה שזה לא אמיתי שמשהו מחכה  מעבר לפינה. שתכף זה יתקלקל. איזו חשדנית נעשיתי. 

את סוף השבוע הזה בילינו במרכז.. לכאורה זה נשמע נהדר, מה רע בלנקות קצת את הראש, לישון לילה אחד שקט. אבל לא כך חשבתי אתמול וגם היום אני לא חושבת כך. זה הרבה יותר מורכב.

היום זה כבר היה ממש טו מאץ'. חצי לילה לא ישנתי. לרעש ההפגזות הרגיל של כל לילה הצטרף איזה פרפר גדול ועצום שכל הלילה נחבט בקירות החדר. בכל פעם שהדלקתי את האור לחפש אותו הוא הסתתר.. כיביתי את האור - הוא יצא למחול חדש... בסוף הוא ניצח אני קמתי.

אני בחופשה. זה חופש זה? החלטנו ללכת לאכול בחוץ. איפה אוכלים בימים כאלה? אין אופציה כזו בנמצא. הכל סגור... נסענו לכפר הערבי הסמוך וזו היתה הפתעה של ממש. המאפיה פתוחה, החנות לחומרי בניין פתוחה, הירקן פתוח, גם חנות הדגים והבשר והסופרמרקט. הכל כרגיל. אנשים מסתובבים ברחובות. ממש שגרה. וזה למרות שהקטיושות מתעופפות פה בלי להבדיל איזה ישוב זה ונוחתות בכל מקום. גם פה.

כשמצאנו גם את החומוסיה פתוחה זה היה עבורנו שיא האושר. לא יאומן איך דברים קטנים יכולים לעשות לך את היום. חומוס כזה טעים כבר מזמן לא בא אל פי...

אני שואלת את בעל המקום למה העסקים פתוחים.. הוא אומר לי שהמצב על הפנים, שהפרנסה מצוייה בקושי רב. מלבד העניין הקיומי אני מתרשמת גם שמדובר בתפיסת עולם אחרת.. כמעט כל מי שדיברתי איתו אמר לי שזה עניין של גורל. שאם צריך שתיפול קטיושה היא תיפול ואם לא – אז לא.

יש בזה משהו. גם בעיני קטיושות זה כמו מפעל הפיס. הסבירות שאזכה בפיס זהה לסבירות שקטיושה תיפול על ידי. ולכן ברמה האישית אני מתנהלת ככה תוך שאני משתדלת שלא לתת לזה להעיב יותר מדי על חיי. זו לא שאננות. ממש לא. איכשהו זה קשור גם להרגשה הפנימית שלי, לתחושת הביטחון הפנימית שאני חשה.

אחרי תקופה כל כך ארוכה כולם עושים סיכומי ביניים. גם אני. היום עשיתי הערכת נזקים אישית:

16 ימים שאני לא עובדת. כל תנופת העבודה שלי נעצרה. דברים נפסקו באמצע. לא ככה חשבתי לצאת לחופש. ובכלל אני נזכרת שלא תכננתי להיות בחופש בתקופה הזו.

15 ימים האוטו שלי היה מושבת מנסיעה מתוכם 12 ימים במוסך...

שבועיים שהעוזרת לא באה. 

גם הגנן לא הגיע יותר מחודש.

10 ימים שהמתבגר לא בבית ולא ברור מתי יחזור ("בשש אחרי המלחמה" הוא אמר)

כמעט חודש שלא הייתי במכון כושר.

לא הצלחתי לקרוא אפילו ספר אחד. אני נוטשת כל ספר שאני מתחילה.

לא ראיתי אף סרט...

עוד לא כתבתי את סיפור הטיול שלי בחו"ל. קשה להאמין שרק לפני שבועיים וחצי היה מונדיאל..

האנרגיות שלי מדולדלות... קשה לי להתרכז...

אבל האמת היא שלא הכל שלילי. אולי מחר יהיה לי חשק לכתוב על החיובי... יש לי המון תכניות למחר...אולי גם מצב הרוח המדוכדך הזה ישתפר...

אתמול בדרך הביתה עשיתי לעצמי שחזור של כל הסיפור עם המכונית שלי.

אתמול מלאו שבועיים לתאונה הקלה שארעה לה. שבועיים ימים ואני עוד לא יודעת מה יהיה הסוף ומתי כל זה יגמר

ובינתיים אני שומעת מסביב איך כל מי שנפלה לו קטיושה על האוטו או לידו כבר מזמן היה ותיקן וסידר למרות שהמצב הבטחוני לא השתנה...

הדרך הארוכה הזו הביתה אני תמיד מתייחסת אליה בחיוב. היא מאפשרת לי איזה מעבר מההוויה של עבודה וטרדותיה אל הווית הבית.. אני אוהבת את המעבר הזה את הזמן הזה לניקוי ראש ולמחשבה. אבל אתמול זה היה בעוכרי.. פתאום מצאתי את עצמי בסיטואציה של קורבן. ישר עלו לי לראש המחשבות שאני הכי מסכנה שבעולם, שהכל דפוק ובמצב הזה שום דבר לא יסתדר ובטח זה יקח עוד ימים ארוכים... 

וכבר הרגשתי איך כל המסכנות הזו מעלה לי את הכעס לרמות שחבל על הזמן...

באמצע, תוך כדי שאני מקרבנת את עצמי בכיף... הגיעה ידיעה שנפלו קטיושות באזור שלנו.

תכף שכחתי שכל העולם דופק אותי... ומיד התחלתי לחפש את הכיוון. אם אני כבר נוסעת אז למה שלא אציץ לראות מה קרה.. בדרך ראינו מרחוק משהו בוער. אחת הקטיושות נפלה על עמוד מתח גבוה כתוצאה מכך התלקח העמוד הזה ואש פרצה ממנו וזה גרם לעלטה בכל האזור.. זו היתה קבלת הפנים שציפתה לנו דקה לפני הבית...

וכמובן שכל סיפור האוטו נשכח ממני.. עד הבוקר

הפעם החלטתי לצלצל מוקדם אולי אמצא שם מישהו, לפני שתבוא המשטרה ותסגור את המקום. וכבר החלטתי שאני מוציאה את המכונית, בכל מצב שהיא תהיה. בתנאי שיענו לי כשאני מוכנה למתקפה על כל מי שיענה לי (קשוחה...)

מנהל המוסך ענה לי והודיע לי שהאוטו מוכן...

ככה? ומה עם כל הנאום שהכנתי וכל הטענות שרציתי לטעון ותחושת הקורבן שטיפחתי מאתמול...

זה היה מוזר כי לא הייתי מוכנה לתשובה הזו בכלל. וגם לא הבנתי מתי הם הספיקו לעשות את זה, אחרי שקראתי אתמול בעיתון שנהריה חטפה יותר מ-250 קטיושות.. הכי הרבה מכל המקומות בצפון..

לפני שיקרה משהו בלתי צפוי ויסגרו אותם שוב, הודעתי לו שלא משנה מה שיקרה, היום הוא לא סוגר עד שאני באה לקחת את האוטו...

וככה אני נוסעת וכל 5 דקות מצלצלת לוודא שהוא מחכה לי... והוא כבר צוחק עלי... ומצד אחד אני כל כך שמחה ובמקביל אני כל כך עצובה... . מהכביש היורד לנהריה יש נוף מדהים זו אחת הדרכים הכי יפות שאני מכירה, הערבוב הזה של הצבעים, רכסי ההרים עם הירוק וכחול הים הנמתח למרחקים.. הדרך הזו בימים אלה היא הדבר הכי עצוב שאני מכירה וגם העיר נהריה ככה. העיר חיה בין מטח אחד למשהו ובין הנפילות הכל קופא.

אחרי שאני נפגשת מחדש עם המכונית שלי אני עושה סיבוב בעיר. אני שמה לב שבכל המקומות שבהם נפלו קטיושות לפני שבועיים, שום דבר עוד לא תוקן. הכל עומד... שומרים מוצבים בכל מקום כדי למנוע ביזה...

ועם העצבות הזו נסעתי הביתה...