נניח שהבית הזה הוא בית רגיל לגמרי, הורים, ילדים כלבה ומכונית בחצר

ונניח שכל מי שגר בבית הזה למד במערכת החינוך לשלביה השונים: יסודי, תיכון וגם יותר מזה

ונניח שזה בית שבו לומדים וקוראים ספרים וכותבים

ונניח שזה בית שכולם הלכו בו במסלול הרגיל: בי"ס תנועה צבא אוניברסיטה. משהו אוטומטי כזה וברור

ונניח שנראה שהמסלול הזה ידוע מראש לכל מי שגר בבית הזה וזה ברור גם לכל באי הבית ולכל החברים ולכל העולם

ומרוב שזה כל כך ברור אפילו לא מדברים על זה

ויום אחד, בלי הודעה מוקדמת ובלי להתכונן לזה מראש, קם בבית הזה ילד אחד שלא רוצה ללמוד.

פשוט לא רוצה ללמוד

בית הספר לא מעניין אותו

כל מה שלומדים שם לא מעניין.

שום דבר שם לא מעורר את סקרנותו

שום דבר לא מדליק אותו

חוץ מהחברים

הוא לא אומר כלום במילים

המעשים שלו ההתנהגות שלו שפת הגוף שלו

ההתנהלות

אומרים את זה

אומרים? צועקים את זה

מה עושים?

דבר אחד בטוח. זו הולכת להיות שנה מעניינת

אף פעם לא הייתי מחוברת לכל הפורומים באינטרנט. לא התעסקתי בלכתוב ולענות, בצ'טים, בטוקבקים. כלום.

ובכל זאת, יום אחד קראתי ב"הארץ" כתבה על עולם הבלוגים. לא היה לי מושג וחצי במה מדובר אבל מאד הסתקרנתי. המפגש הראשוני של עם ישרא היה בעיקר שיטוט בבלוגים וקריאה פה ושם. הפכתי אורחת קבועה בכמה בלוגים שמצאו חן בעיני. אחר כך כשתפסתי בטחון התחלתי להגיב. לא משהו רציני, רק פה ושם. הרצון לכתוב היה קיים בי כבר תקופה ארוכה אבל איכשהו לא העזתי.  לא ידעתי איך בדיוק לעשות את זה. התלבטתי בשאלות של חשיפה: מה לחשוף, כמה לחשוף, שאלת הגבולות, איזו השפעה תהיה לזה על חיי האמיתיים ועוד

כנראה שהרצון הזה היה חזק ממני והתחלתי לכתוב. בעיקר בשביל עצמי

לאט לאט הגיעו הקוראים.

הייתי אז על פרשת דרכים בהמון היבטים בחיי. הרבה התלבטויות פנימיות עם עצמי, בעבודה, בזוגיות, בילדים. הכתיבה עזרה לי לעשות סדר עם עצמי, דרך הכתיבה למדתי להכיר את עצמי טוב יותר, לראות את הדברים בבהירות, לסדר את המחשבות.

עולם הכתיבה הקסים אותי מאד. התעסקתי בזה הרבה ועודני.. מתבוננת במה שהיא עשתה ועושה לי. לקחתי את זה יותר רחוק וגם הלכתי ללמוד את הנושא הזה יותר לעומק. גיליתי בעצמי צדדים שלא הכרתי. היום אני לא רואה את עצמי בלי הכתיבה. היא הפכה חלק מהותי ממה שאני.

אין לי ספק שהכתיבה פה שינתה אותי. שאני אחרת מהדמות ההיא שנכנסה לפה מהוססת משהו בחודש מרץ 2004.

30 חודשים בדיוק אני פה. 30 חודשים שאני כותבת. שנתיים וחצי.

אני לא מאד ותיקה פה אבל אני מרגישה די וותיקה.

360 פוסטים.

אחרי הבלבול של ההתחלה וההיסחפות, הצבתי לעצמי גבולות: אני מפרסמת פעמיים בשבוע. לא יותר (חוץ מזמן המלחמה). חשוב לי לשמור על הגבולות של הכתיבה כדי שזה לא ישתלט עלי. פעמיים בשבוע זה המינון שמתאים לי. זה המינון שמתאים לי שאוכל גם לכתוב וגם לענות לתגובות וגם לקרוא אצל אחרים

ולמרות שזה וירטואלי, בשבילי ישרא זה מקום אמיתי. יש פה ידידות של אמת. חום ותמיכה והזדהות. בתקופת המלחמה הרגשתי את זה מאד חזק. ויש פה גם המון למידה וצמיחה.

ישרא הפך חלק מהותי בחיי. הבלוג שלי הוא אני. עבורי הוא דרך נוספת להביע את עצמי ולתקשר עם העולם. הבלוג הוא דרך נוספת להכיר אותי.

אני אוהבת את מה שמחבר פה בין אנשים. כאן לא משחקים קריטריונים חיצוניים כמו גיל והשכלה ועיסוק. כאן מתחברים דרך העניין. דרך הכתיבה. אני אוהבת את היומנים של בני הנוער יש ביניהם מאד מאד מוכשרים. אני מרגישה בחושים שלי שהיחסים פה אמיתיים למרות שעם מרבית האנשים שכותבים פה מעולם לא נפגשתי.

אני לא מכירה את יריב אבל רוצה להודות לו אישית על המקום הזה שיצר.

יריב, אני בטוחה שבחלומות הכי רחוקים שלך, לא חלמת שישרא יגיע למה שהוא הגיע היום ויתפוס ממדים כאלה. משהו.

את זה קיבלתי היום במייל

בשביל זה צריך ועדת חקירה אחת גדולה

מכתב,  פתוח,    19/08/06 07:24 

כששמעתי  על ועדת הקמת החקירה, נזכרתי בשיר הזה...