עניינימים

מהבוקר, כשסיימתי לקרוא את ספרה של מרית בן-ישראל, "בנות הדרקון", אני שוברת את הראש איך להגדיר אותו, ורק לפני כמה דקות, כשהתעוררתי פתאום, הבנתי מה מזכיר לי הספר.

תיכף נגיע לזה, אבל קודם אספר שהספר הוא חלק ראשון מתוך טרילוגיה, שיש בו שלוש גיבורות – ילדות בשם נועה, מרתה ואמל. האחת תל אביבית נטושה ועוד שתיים שנולדו וגדלו בעיר האושר. העיר הזאת היא מקום קצת משונה ויש בה אנשים עם שמות כמו אדוניס בלקינד (ראש העיר), סרח בן תולע (סגנו), מיכה שדה בוכים (קבצן) וצילה אולטרמרין (אשת הדייג). פעם כנראה היה בעיר אושר, אך כיום מאיים עליה דרקון אכזרי, שפעם בשנה שולח לעירייה רשימה עם 12 דרישות לאספקת דברים שונים. הדרישה ה-12 היא תמיד זהה – ילדה בת לא פחות מ-9 ולא יותר מ-11. הילדה הנבחרת (לרוב מדובר בילדות נטושות) משרתת את הדרקון, שקורא לעצמו אבאל'ה, במשך שנה, ונטרפת כשמגיעה המחליפה שלה.

זה בדיוק השלב המתאים לתהות לאיזה ז'אנר בדיוק שייך הספר, אבל אין לי ממש תשובה לזה. הוא קצת כתוב כספר לילדים, אבל יש בו קריצות לקורא ומודעות עצמית, הוא קצת פנטזיה, קצת אגדה, קצת משל וקצת הרבה דברים, ומה שהבנתי לפני כמה דקות הוא שבן-ישראל כותבת כמו ילד שמצייר בגואש בפעם הראשונה. מאוד צבעוני ומלא חדווה ונדמה שהיא משתפת את הקורא בנסיונות שלה לראות מה אפשר לעשות עם הדבר הזה, והי, למה שלא אשים פה כתם כחול, ואדום, וצהוב, וקצת ירוק ועוד כחול.

מכירים את הספר "הנסיכה שלבשה שקית נייר"? אם כן, סביר שהוא יקפוץ לכם לראש כשתקראו את "בנות הדרקון". למה? כי גם ב"בנות" הבנות הרבה יותר חכמות והבנים טפשים או מרושעים או עלובים. ובכלל, נראה לי שהספר יתחבב עד מאוד על הקהילה הלסבית, ובכל מקרה נשים יאהבו אותו יותר מגברים, שעשויים לחוש עקצוץ לא נעים כשיראו איך הם מוצגים בו.