עניינימים

כשכתבתי את הפוסט הזה על הבעיה שיש לי עם ספרים הנקראים בנשימה אחת התכוונתי, בין השאר, לצורך לעצור ולקרוא שוב משפטים יפים. כמו אלה למשל:

"מילים יכולות לשטות בך ולמשוך אותך למקום רחוק לרגע קל. הן לא יכולות לקחת את החולי, את האין-עתיד, את העייפות".

"לפני ימים אחדים שכבה מתבוססת בעצמה, מחוברת לצינורות ששאבו ממנה את הפרשות כבודה העצמי ונתנו לה הזנה ורידית של חוסר אונים ותלותיות".

זה לא רציני לכתוב ביקורת על ספר כשאני רק משכשכת בעמוד 41, אבל נראה לי שכל אחד עם הורים מבוגרים או מישהו שאחד או יותר מהוריו נפטרו ממחלה יזדהה או יתרגש או ימצא נחמה בספר הזה ("וזה הסוף" של דלית אורבך, אבל יקח לו איזה חודש לצאת).