עניינימים

בעקבות הפוסט הקודם שבוודאי יביא איתו אי אילו הטפות מוסר רציתי לשאול את כל הצמחונים האם הם מגדלים חיה כלשהי. כי צמחונים מתוך דאגה לחיות שלא מגדלים שום חיה, עושים למען חיות הרבה פחות ממני.

לעומת זאת, אני מסירה את הכובע בפני צמחונים שכן מגדלים חיות. אתם אנשים יותר טובים ממני, אבל אין לי שום כוונה להיות כמוכם ולכן חבל על המאמץ.

הגיעו תוצאות הבדיקות השנתיות וסופסוף התגלה למה אני ממוטטת מעייפות בחודש האחרון: ה-B12 שלי נמוך. וגם הפריטין, שהוא מאגר הברזל העיקרי בגוף. זה לא נורא רציני, כי שניהם עדיין בתוך התחום הנורמלי של קופ"ח, אבל ממש קרוב לגבול התחתון.

ולא מדובר בסוד גדול. אני פשוט אוכלת ממש מעט בשר מאז שעברתי לר"ג ולכן אני מכריזה בזאת על דיאטת בשר, שנפתחה אתמול עם מנה חגיגית של טי-בון טלה עם ירקות שורש בבראסרי. אוחחח, כמה שהיה טעים. הבוקר כבר אכלתי מצה עם כבד קצוץ  ובכלל התפריט שלי בשבוע הקרוב יכלול הרבה כבד קצוץ וקרפיונים טחונים ואחר כך אטגן לי כבד עם בצל מטוגן פעם בשבוע עד שארגיש חזקה ואז אעבור לאכול סתם עוף.

סליחה מראש מכל עולם החי.

זהבה בן שרה את ההמנון יותר מהר מנינט.

היה די עצוב לראות אצטדיון כל כך ריק

ביציע שלי (או בשלי ובזה שלידי) היו שני בוני ומטיסי מטוסי נייר עם יכולת אווירונאוטית מרשימה. המטוסים שלהם עפו ממש לאט והצליחו להגיע עד הדשא כולל נחיתה מרשימה, ואני מזכירה שמדובר באצטדיון ר"ג והמרחק מהיציעים לדשא מאוד גדול.

נכון שנגמר 4-0, אבל היה משחק די משעמם, וכשמשעמם, ומלכתחילה אהדת הקהל היא לא טוטאלית כמו אהדה לקבוצה ספציפית, מתחילות קריאות מצחיקות (אבל לא מצחיקות כשכותבים אותן למחרת בבלוג, אז תאלצו להאמין לי).

אל תשכחו להעביר את השעון שעה קדימה לפני שאתם הולכים לישון.

השנה אני לא הולכת לשום סדר. כבר הרבה זמן אני מתכננת את זה, אבל הפעם סופסוף כנראה שזה יצליח לי. פשוט ככה הסתדרו הדברים.

להגיד בישראל שאתם לא מתכוונים ללכת לסדר זה יותר גרוע מלהגיד שאתם לא רוצים ילדים. הצד הטוב של זה הוא שאם תספרו שאתם לא הולכים מייד תקבלו מבול של הזמנות. זה דווקא נחמד ומחמם לב ואפילו הייתי הולכת אם היו מבטיחים לי שהחלק של הסדר בסדר הוא מינימלי ושאין יותר מדי אנשים.

ודווקא יש מישהי מהעבודה שאמרה שהיא תבוא אליי ל(אין) סדר האלטרנטיבי, אבל לדעתי היא לא קשוחה מספיק ובסוף תישבר ותיסע למשפחה שלה.

את החלק של האוכל אני דווקא אוהבת, למרות שבשנתיים האחרונות הוצאתי מהארון את פטיש הגפילטע פיש שלי ואני כבר לא טורחת לחכות למנה העיקרית ורק מחסלת כמויות מהדג. אז אתמול בבוקר הלכתי לחנות לעוף בגריל ועוד מיני אוכלים שווים שברחוב שלי והזמנתי אוכל לערב החג. גפילטע פיש כמובן וכבד קצוץ ועוד שני סלטים וגם קניתי מצות בשביל שיהיה על מה למרוח את הכבד קצוץ וגם כדי להכין לי במשך החג את הסנדוויץ' האהוב של מצה עם חמאה ודבש (פעם הייתי אוכלת גם מצה עם חמאה ופסטרמה, אבל מאז שקיצצתי את כמות המזון המעובד שאני צורכת למינימום, האופציה הזאת כבר לא קיימת בשבילי). בייום שישי בבוקר אולי אקפוץ לחיים רפאל ואקנה עוד כמה מטעמי חג.

מחר, אגב, אני הולכת לבדיקות הדם השנתיות שלי. בדרך כלל זה בסביבות היומולדת, אבל השנה היומולדת יוצא ממש אחרי החג (ובתרגום לגברים: ביום הגומלין השני של רבע גמר ליגת האלופות), ואני רוצה לאכול בחג בלי לדאוג שזה ישפיע על דמי הטהור. בשש בערב אכלתי את סעודתי האחרונה (מקושקשת עם פטריות פורצ'יני וגביע שמנת חמוצה) ומאז אני בצום (וזה מסביר את כל הפסקה הקודמת עם תיאורי האוכל. אני פשוט רעבה). מה שכן, קניתי לי עוגת שמרים פרג וכנראה שאתחזר עליה מייד כשאצא מקופ"ח.

והערה אחרונה שלא קשורה לפסח אבל חשבתי עליה היום: לפני שנתיים, או אפילו פחות, מי שחיפש שוקולד עם לפחות 70 אחוז מוצקי קקאו היה צריך ללכת לחנויות כמו 4שף, ואילו עכשיו אפשר למצוא שוקולדים איכותיים בכל סופר, שלא לדבר על זה שאפילו לשוקולד פרה יש גרסה מרובת אחוזי שוקולד. אכן מהפכה חיובית.

• פלאפון הכינו וחילקו לקהל חולצות כחולות של הנבחרת. יוזמה יפה, אבל לא ברור למה הוחלט שהמספר על החולצות יהיה 12. מספר 12 בנבחרת הוא כנראה תומר בן יוסף, שאפילו לא היה בסגל.

• לידיעת נינט וכל הזמרים שישירו בעתיד את ההמנון: הגיע הזמן שתבינו שצריך לשיר מהר, אחרת אין שום סיכוי שהקהל ישיר יחד אתכם.

• היתה אוירה נחמדה והכל, אבל אין להשוות בין אצטדיון ר"ג כחול לבלומפילד ירוק.

• להתראות ביום רביעי.

כשכתבתי את הפוסט הזה על הבעיה שיש לי עם ספרים הנקראים בנשימה אחת התכוונתי, בין השאר, לצורך לעצור ולקרוא שוב משפטים יפים. כמו אלה למשל:

"מילים יכולות לשטות בך ולמשוך אותך למקום רחוק לרגע קל. הן לא יכולות לקחת את החולי, את האין-עתיד, את העייפות".

"לפני ימים אחדים שכבה מתבוססת בעצמה, מחוברת לצינורות ששאבו ממנה את הפרשות כבודה העצמי ונתנו לה הזנה ורידית של חוסר אונים ותלותיות".

זה לא רציני לכתוב ביקורת על ספר כשאני רק משכשכת בעמוד 41, אבל נראה לי שכל אחד עם הורים מבוגרים או מישהו שאחד או יותר מהוריו נפטרו ממחלה יזדהה או יתרגש או ימצא נחמה בספר הזה ("וזה הסוף" של דלית אורבך, אבל יקח לו איזה חודש לצאת).

מהבוקר, כשסיימתי לקרוא את ספרה של מרית בן-ישראל, "בנות הדרקון", אני שוברת את הראש איך להגדיר אותו, ורק לפני כמה דקות, כשהתעוררתי פתאום, הבנתי מה מזכיר לי הספר.

תיכף נגיע לזה, אבל קודם אספר שהספר הוא חלק ראשון מתוך טרילוגיה, שיש בו שלוש גיבורות – ילדות בשם נועה, מרתה ואמל. האחת תל אביבית נטושה ועוד שתיים שנולדו וגדלו בעיר האושר. העיר הזאת היא מקום קצת משונה ויש בה אנשים עם שמות כמו אדוניס בלקינד (ראש העיר), סרח בן תולע (סגנו), מיכה שדה בוכים (קבצן) וצילה אולטרמרין (אשת הדייג). פעם כנראה היה בעיר אושר, אך כיום מאיים עליה דרקון אכזרי, שפעם בשנה שולח לעירייה רשימה עם 12 דרישות לאספקת דברים שונים. הדרישה ה-12 היא תמיד זהה – ילדה בת לא פחות מ-9 ולא יותר מ-11. הילדה הנבחרת (לרוב מדובר בילדות נטושות) משרתת את הדרקון, שקורא לעצמו אבאל'ה, במשך שנה, ונטרפת כשמגיעה המחליפה שלה.

זה בדיוק השלב המתאים לתהות לאיזה ז'אנר בדיוק שייך הספר, אבל אין לי ממש תשובה לזה. הוא קצת כתוב כספר לילדים, אבל יש בו קריצות לקורא ומודעות עצמית, הוא קצת פנטזיה, קצת אגדה, קצת משל וקצת הרבה דברים, ומה שהבנתי לפני כמה דקות הוא שבן-ישראל כותבת כמו ילד שמצייר בגואש בפעם הראשונה. מאוד צבעוני ומלא חדווה ונדמה שהיא משתפת את הקורא בנסיונות שלה לראות מה אפשר לעשות עם הדבר הזה, והי, למה שלא אשים פה כתם כחול, ואדום, וצהוב, וקצת ירוק ועוד כחול.

מכירים את הספר "הנסיכה שלבשה שקית נייר"? אם כן, סביר שהוא יקפוץ לכם לראש כשתקראו את "בנות הדרקון". למה? כי גם ב"בנות" הבנות הרבה יותר חכמות והבנים טפשים או מרושעים או עלובים. ובכלל, נראה לי שהספר יתחבב עד מאוד על הקהילה הלסבית, ובכל מקרה נשים יאהבו אותו יותר מגברים, שעשויים לחוש עקצוץ לא נעים כשיראו איך הם מוצגים בו.