 כינוי:
בת: 54 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
| 4/2007
תן לאצבעות ללכת
המחשב שלי עדיין מאושפז, ועוד לא ברור האם הוא יצליח להתעודד מהקומה שלו, או שאצטרך להיפרד ממנו באופן סופי. בכל מקרה, עידוק נתן לי לפטופ שלו שהוא לא משתמש בו, והדבר הבולא ביותר בו הוא שהצקלגת שלו היא אנגלית. ומה מתברר? שאני מקלידה לא רע מהזיכרון, בלי לראות את האותיות. הפוסט הזה למשל, הוקלד בלי שהסתכלתי על המסך, ויצא לא רע (כלומר, כשכתבתי להתעודד, התכוונתי להתעורר, אבל זה נראה לי יותר טעות שנובעת מהסחת דעת מאשר בגלל שהתבלבלתי באותיות - מכירים את זה שאתם מתחילים לכתוב מילה אחת ויוצאת מילה אחרת?), וגם צקלגת במקום מקלגת, אופס, מקלדת, זו לא טעות כל כך כדולה, כלומר גדולה. אה, ובולא במקום בולט. בסדר בסדר, אז יש קצת טעויות, אבל כללית זה נלמד (כלומר נחמד) לראות שהאצבעות שלי יודעות את הדרך לבד.
| |
ציפורניים
אני לא מבינה למה הורים מציקים לילדים שלהם כשהם כוססים ציפורניים. מה כל כך רע בזה? למי זה מפריע? זה לא כמו מציצת אצבע, שאומרים שהיא מזיקה לשיניים, אלא סתם עוד דרך להתמודד עם לחצים מסוגים שונים, ונראה לי שאף הורה, לפחות לא ההורים של פעם, לא עצר לחשוב על זה.
(חכו חכו, כבר מגיע עוד פוסט)
| |
רבע דו"ח קריאה: הבנות
התחלתי לקרוא את ספרה של לורי לאנסנס, "הבנות", שהוא כאילו אוטוביוגרפיה של תאומה סיאמית שאחותה מחוברת אליה בראש (אבל בעצם הרבה יותר, כי האחות לא משתמשת ברגליה ונתלית על התאומה המספרת), כשגם התאומה השנייה כותבת מדי פעם.
אחרי חמישים העמודים הראשונים חשבתי לנטוש את הספר. זה בלתי נתפש מבחינתי ואף גורם לי למועקה גדולה לחשוב על חיים שלמים עם אפס פרטיות. אחר כך עבר לי. גם בגלל שהתעוררויות ליליות בגלל כאב שיניים ובלי מחשב גרמו לי להמשיך לקרוא בכל זאת (הידעתם? בשכיבה כואב יותר מאשר בישיבה), וגם בגלל שבערך בעמוד 80 נחשף מידע מאוד משמעותי שגרם לי לרצות להמשיך לקרוא.
מכניס קצת לפרופורציות הספר הזה, כי מלבד החיבור בראש, סובלות התאומות, ובמיוחד זאת שלא כותבת, משלל בעיות בריאותיות, ולמרות שמדובר בפרוזה פיקטיבית (על אף שברשימת התודות של המחברת נמצאים כמה זוגות תאומים סיאמיים וספרים בנושא. במידע שם כנראה לא לגמרי מופרך), הוא גורם לנו להעריך יותר את החיים שלנו. ופרופורציות, לדעתי, זה אחד הכלים הכי חזקים בהישרדות האדם.
פרטים נוספים בהמשך.
| |
עניינימים של יום ראשון
 אין לי מחשב בבית. זה מאוד משונה, אבל מתרגלים.
היה פה לאחרונה איזה פרויקט של אושרים? אז רציתי להגיד שהביס הראשון מהאבטיח הראשון בעונה הוא חתיכת אושר רציני. בעצם, גם הביס הראשון מכל אבטיח שהוא לא מפגר בהרבה מבחינת האושר שהוא גורם. הערה: אני מכירה מישהי שלא אוהבת אבטיח. אני, שיכולה לקבל בשלווה יחסית כל סטייה מינית מהנורמה, חושבת שאנשים שלא אוהבים אבטיח זקוקים להתערבות מקצועית דחופה, אז אם גם אתם לא אוהבים את הדבר המופלא הזה, תחסכו ממני את המידע הזה.
עשיתי מעשה וסופסוף הזמנתי תור לרופא שיניים. לא שאני לא יכולה להתמודד עם כאב קבוע (ויש גם ממש תחושה של התרוממות רוח כשהכאב פתאום מפסיק מעצמו), אבל ראיתי יותר מדי "האוס" ואני פוחדת שאיזה חיידק סורר ימצא את דרכו לשריר הלב שלי, או מה שיותר גרוע - למוח. אני די בונה על זה שטיפול שיניים תוך כדי האזנה לשירים שמחים באייפוד, יהיה יחסית נסבל.
בהמשך לסעיף הקודם, צפויים לי ככל הנראה עשרה ימים של אנטיביוטיקה עכשיו (כלומר מיום שלישי), מה שיהפוך אותי לסמרטוט. לא נורא. ממילא מ-16:00 ביום שלישי אני מתכוונת לרבוץ מול הטלוויזיה ולראות ברצף את המשחק של הפועל ר"ג נגד מכבי חיפה, את סכנין מעיפה את הפועל מהגביע ואת ליברפול מעיפה את צ'לסי מליגת האלופות (חדי העין שביניכם בוודאי הבחינו שאני נמנעת מהימור במשחק של חיפה מטעמי נאחס).
שבוע טוב שיהיה.
| |
עניינימים של אחרי החג
@ מוקד הצפירה ושיגור הזיקוקים בר"ג הוא ממש ליד הבית שלי. הצפירה ממש לא הזיזה לחתולימים, כשהיו זיקוקים הם הרימו את הראש והסתכלו זה על זה ועליי במבט תמה, אבל היו גיבורים ולא ברחו.
@ הפעילות הנפוצה ביותר הבוקר ברחובות רמת גן היא בעלי חנויות שניקו את חלונות הראווה שלהם בשרידי הקצף.
@ דיאטת החיות המתות שלי עובדת בהצלחה ויש לי הרבה יותר אנרגיה, אבל החסרון הוא שזה החזיר קצת את בעיות השינה שלי והלילה, בפעם השנייה השבוע, מצאתי את עצמי ערה בארבע בבוקר, ללא יכולת להירדם עד חמש וחצי (לפני כן פשוט הייתי ממוטטת).
@ ואפרופו חיות מתות, אני ממליצה לידידיי הצמחונים ולכולם לצפות הערב ב-21:45 בערוץ 8 בסרט "לחם יומנו". סרט יפה ומזעזע זה מציג את תעשיית המזון המודרנית. כמעט אין בו מילים, רק קולות של מכונות, ועד כמה שזה יפה לצפייה (וזה ממש יפה), החלקים הכוללים מזון מן החי קשים לצפייה. לעזאזל, במשך חמש שעות שקלתי להיות צמחונית.
@ וגיבור השבוע שלי הוא ישי גיספאן. מה מי? חתן התנ"ך החדש, שסרב לקבל את הפרס בטענה כי הוא טעה ולכן סגניתו צריכה לקבל את הפרס במקומו. זה לא ממש עזר לו והשופטים הכתירו אותו בכל זאת, למרות מחאותיו.
| |
פיסת סאטירה אכזרית אצל ליאור שליין
(סליחה על שטף הפוסטים. פשוט גיליתי איך אני יכולה להעלות פוסטים מהעבודה: לעבור לעריכה רגילה)
ציטוט מהזכרון: "הרמטכ"ל הודיע שהוא החליט להעלות את המשכורת למי שישאר הרבה זמן בצבא. סוף סוף בשורה טובה למשפחות החטופים".
| |
ועוד עניין של שפה ושל אלימות
ב-29 באפריל ישודר ביס דוקו (ואפשר לקחת אותו גם באוזן אם אתם מנויי הוט) הסרט "פאק!". הסרט עוסק במילה האיומה ביותר בשפה האמריקאית ובשלל הטיותיה והמרואיינים בסרט בוחנים אותה מכל מיני הקשרים.
במקרה יצא שראיתי את הסרט ביום הטבח בוירג'יניה, ולא יכולתי שלא לתהות האם יש קשר בין העובדה שאמריקאים לא יכולים להחצין תסכולים באופן מילולי על ידי קללות (כלומר הם יכולים, אבל זה ממש לא מקובל) לבין זה שמדי פעם אנחנו שומעים על איזה פסיכי אמריקאי שלוקח רובה ומתחיל לירות לכל הכיוונים. כלומר אם היורה מוירג'יניה או היורים מקולומביין היו אומרים קצת יותר לחבריהם לספסל הלימודים שיילכו להזדיין, יכול להיות שזה לא היה מגיע לכך שהם יירו בהם.
| |
עניינימים של שפה
• השבוע החלטתי שהגיע הזמן למצוא לי קבוצה אהודה בליגה הספרדית. לא אלאה אתכם במערכת השיקולים שלי, רק אגיד ששתי המועמדות היו ולנסיה וסביליה ולבסוף בחרתי בסביליה. אבל אז נתקלתי בבעיה חדשה: איך מבטאים את שם העיר. לכאורה חשבתי שצריך להגיד סבייה, כי בספרדית כותבים את זה sevilla, והרי ידוע שבספרדית דאבל אל הופך למשהו שמבוטא כמו y. לחיזוק טענתי הקשבתי לשיר של דיוויד ברוזה "הנהר של סביליה", ושם הוא שר במפורש "סבייה". אבל בעודי צופה במשחק חצי גמר הגביע הספרדי בין לה קורוניה לסביליה (2-0 בדקה ה-36, תודה ששאלתם), השדר הספרדי חזר ואמר "סביליה", עם ל' ברורה. מישהו יכול להסביר לי מה פשר הדבר? האם מדובר בהגייה שונה באזורים שונים בספרד?
עדכון: כל החקירות שעשיתי מעלות שצריך להגיד "סבייה", אבל השדר הספרדי בכל זאת אומר "סביליה". אני עדיין מחכה להסבר.
• מדי פעם אני נתקלת בכתובים בביטוי "אוי ויי זמיר" וכל פעם מחדש זה גורם לי להתחלחל. אז בשביל לא להתחלחל וגם ללמד משהו את קוראיי, אני שמחה לבשר שאומרים, ובעיקר כותבים, "אוי ויי איז מיר".
• אני מאוד אוהבת את המילה "לנשנש" בהקשרים שאינם אוכל.
• וכשיהיה לי כוח נדבר על למה צריך לכתוב "פנג שוויי" ולמה אין שום מקום לאות א' בתורה הזאת.
| |
נלך עם מנהיגנו כי הוא מנהיגנו
יכול להיות שאם היייתי נתקלת בזה בכל יום אחר ולא יום אחרי יום השואה זה היה מפריע לי פחות, אבל מה לעשות שדווקא היום צפיתי במהדורה המחודשת של הדיוידי של "פיטר פן" של דיסני, ושם שמעתי את השיר הזה:
"נלך עם מנהיגנו
כי הוא מנהיגנו
נלך עם מנהיגנו
לאן שהוא יאמר
...
נלחום באינדיאנים
כן, באינדיאנים
נלחום באינדיאנים
כי ככה הוא אמר"
ועכשיו אתם מוזמנים להחליף את האינדיאנים ביהודים, ערבים או כל לאום אחר שתרצו.
אבל חכו, יש התפתחות בסיפור: כשחיפשתי באינטרנט את מילות השיר (התרגום פה הוא כפי שמופיע בגרסה המדובבת), מצאתי רק אתר אחד עם המילים המקוריות (רדו קצת למטה לשיר "following the leader"). בשאר המקומות יש איזושהי גירסה מהוגנת יותר ונטולת אינדיאנים.
| |
הכחול הגדול
כבר סיפרתי פה ושם על נטייתי המדאיגה לשטפי דם. העור וכלי הדם שלי כל כך עדינים, שמספיקה מכה קטנה כדי שתישאר לי מזכרת כחולה, ומכות לא חסר. הרהיטים והחפצים אצלי בבית לא ממש מחבבים אותי. העניין הוא שהסימן הכחול, לפחות אצלי, מופיע רק למחרת, ועד אז אני לרוב שוכחת מהמכה ורק מתפלאת מאיפה לעזאזל הגיע הסימן הכחול הזה ליד/רגל/מצח שלי.
משום כך החלטתי לרשום את כל הפעמים שבהם תקף אותי איזה רהיט, בשביל שלפחות אדע ממה קיבלתי את הסימן לכשזה יצוץ. למשל הסימן שיהיה לי מחר בכף רגל ימין, תוצאה של בקבוק מים של ליטר וחצי (ועוד כזה של אקווה נובה, שהם גוצים יותר מהבקבוקים הרגילים) שנפל לי על הרגל. תודה לאל שהוא לא נפל מגבוה, אלא רק עמד על הרצפה ונפל על הרגל שלי שעמדה בסמוך.
עדכון יבוא.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
