חרונולוגיה חסרת חשיבות

ופעם אולי כתבתי כאן על ויכוח נוקב שהיה לי אם סופגנייה שאין בה ריבה, סופגנייה היא. טענתי שלא. מסתבר שטעיתי. ההיסטוריה שוב הוכיחה שכל קשר בין היגיון (שלי, בריא) לבין המציאות לא קיים. האמנתי שסופגנייה היא אותו דבר שמרני, שבו קמח תופח משמרים מטוגן ואז מוזרקת לתוכו ריבה, רצוי משמש. אבל עדיפה בעיניי סופגנייה ריקה (אלללי) על פני הגיחוך הנלעג שנקרא כיום סופגנייה.

כן, פעם טענתי שסופגנייה היא אותו יצור מטוגן, מקמח תופח עם שמרים, שמזריקים לתוכו ריבה, רצוי ריבת משמש. אז טענתי.

והיום?

מעבר לעובדה שאמי קנתה סופגנייה לי,

סופגנייה ריקה מריבה,

סופגנייה ריקה מריבה,

שטעמה אכן כמדבר סהרה.

מעבר לכך, נחרדתי לראות בערבו של א' חנוכה אנשים עומדים בתור לרולדין לקניית מה שרולדין קוראים לו סופגניות. ומהן אותן סופגניות? למעשה הן פסטיש של סופגניות, כלומר סימולקרה של סופגניה, כלומר איזשהו מאכל שכל קשר בינו לבין סופגנייה מקרי בהחלט. מעין הדהוד שבו המקור נשכח ופס מן העולם (כמו מרכך השיער מהפוסט הקודם). עוד שנה שנתיים ואיש כבר לא יזכור שסופגנייה היא משהו שיש בתוכו ריבה. (כמו שאיש לא יזכור שהייתה פעם מטרה להחזיר את היהדות להיות נורמאלית, ציונות קראו לזה, והיא שהובילה למדינת ישראל. הא, הנורמאליות הישראלית היא כמו הסופגנייה הקלאסית. כזאת שרק שרידים ישארו ממנה בעוד שנתיים, כשכולם יאכלו סופגניות רולדין).

הסופגנייה של רולדין היא משל נאה למדינת ישראל ולתרבות הישראלית בכללותה. לוקחים דבר פשוט למדי, בעל מסורת מסוימת, של סופגנייה, אותו דבר מקמח תופח משמרים שמטוגן ואז מוזרקת לתוכו ריבה, רצוי משמש, ומעמיסים עליו דברים נוספים בצורה מוגזמת, עמוסה מדי, צפופה מדי, זעקנית, צעקנית ועוד כמה וכמה שמות תואר נוספים, שגם אם אכתוב אותם, עדיין אהיה מרוחק מרחק רב מהלעג הקיים בהגזמה הפראית שיש בסופגניות רולדין.

למשל, סופגנייה ויסקי קרמל. לא מספיק סופגנייה. לא מספיק ויסקי. לא מספיק קרמל. לא, מעבר לכל אלה ישנו גם ציפוי שוקולד בלגי מריר ובציפוי קרוקנט. רגע, זה סופגנייה בכלל? מה לסופגנייה ולויסקי? שלא נדבר על קרמל? או על ציפוי שוקולד בלגי מריר? ומה זה לעזאזל ציפוי קרוקנט?

או למשל סופגניית בננה קוטה. בננה בסופגנייה? ושקדים מקורמלים? למה? איך? איפה? ולמה ביחד? ולמה לקרוא לזה סופגנייה???

אבל זוהי התרבות הישראלית. תרבות של רהב, הגזמה, פראות, חוסר פרופורציות, שילובים שבינם ובין הטעם הטוב אין ולא כלום. תרבות צפופה שבה חייבים להספיק הכל, לעשות הכל, להוכיח ולהראות שעשית הכל, הספקת הכל, ושיש לך הכי גדול, הכי מהר (כמו שאמר פוליקר לפני אי אילו שנים). התרבות הישראלית, והסופגנייה הפוסט-מודרנית כמשל לה, היא גרוטקסה של התרבות האמריקאית. כי אמריקה היא הכי גדולה. וישראל היא הכי גדולה בשטח הכי מיניאטורי שיש.

וכך אנחנו מסיימים עם סופגנייה שיש בה הכל, והרבה יותר מדי. סופגניה שאולי פעם הייתה בה מידה טובה, והיום היא מוקד לפלצנות ולהצגת ה"שלי יותר גדול" "יותר מרשים" "יותר" מטופש, סר טעם, צעקני, חסר גבולות וכוחנית. כי זוהי ישראל, צעקנית (ואפילו לא שמה לב לכמות הרעש שהיא עושה, לא מאמינים, תנסו ללכת למסיבת גן כלשהו, ותגלו שמסיבות אלה אינן דומות לאלה אותן ארגן ירון לונדון בזמנו, וצריך אוטמי אוזניים כדי לעמוד בווליום בהן), עמוסה בקולאז מטופש של דברים שאיש בעל היגיון בריא לא יחשוב שהם צריכים ללכת יחד. כן, הסופגנייה הנורמאלית פינתה את מקומה לערבוב סר טעם של אינספור דברים שלא צריכים להשתלב האחד עם השני, וודאי לא לרמוס ולהחליף את הקלאסיקה. כן, אין בישראל קלאסיקה. אין בישראל הערכה לקלאסיקה. בישראל יש אהבה של פסיאודו-מסורת שמשומשת לצעקנות, חוסר טעם, והוכחת האל היהודי הצודק (ראו שני פוסטים אחורה) והוכחה שאנחנו הכי הכי הכי הכי (הוסיפו איזה שם תואר שאתם רוצים, בעצם הוסיפו 10 מהם ביחד!). הכי הכי הכי הכי צעקנים, וולגרים, חסרי גבולות, מוכנים לעמוד בתור בשביל להוכיח ששעטנז אמנם אסור מן התורה, אבל גרוטסקה של שעטנז היא מה שישראל היא כיום. 

למשל, סופגניית פופקורן!!!

ותודה למניפה, שהצביעה על כך שכשכתבתי את הפוסט, כתבתי טופח במקום תופח. תיקנתי, ותודה.