2014 היתה שנה רעה מאוד, לדעתי לפחות. לפני 30 שנים, בשנת תשמ"ד, ניסו מאמינים בבובה הדמיונית שיושבת בשמיים להסיר רוע הגזירה וקראו שנת שדמ[ו]ת [ שדות ]. כנראה שעבד, כי שנת תשעד - תש עד [ התעייף , נגמר לנצח ] הוכיחה שלבובה ההיא יש השפעה על המציאות באמצעות משחקי מלים .
אז מה מצפה לנו בתשע"ה?
בדרך כלל מה שהיה והתחיל ימשיך עד "הבשלתו" {כמאמר האהוב כיום ביחס לכנופיית פאינה קירשנבאום }, ואז יתחיל משהו אחר.
אני הרי זוכרים שיש בחירות במרץ, בינואר יש בחירות בבת ים, ובחירות הן תמיד הצומת בו פוליטיקאים מאבדים את עצמם לדעת.
אתם מתארים את הקיסרית ועבדהּ והפטרון עתיר הנכסים מאבדים את החדר, הריהוט, המיטה, השמיכות, הסבונים והריחות?
הרכילות אומרת שהפטרון, נו ההוא שלדון, כבר מצא לו צעצוע חדש בשם בוגי יעלון, לכאורה?
ממש לא יכול להתעלם מהמסרים הנוראים של הפרסומת הזו, אז ככה - הוריי כפו עלי לפני 60 שנים ועד שהייתי בן 18 בערך לשבת בימי שישי יחד אתם ועם אחיי לארוחת ערב שישי משותפת. לא היתה תפילה ולא היו שאר זיוני הבלות המוח התרבותית, המסיונרית והמתנשאת, ונכון לא היה תמיד שמח שם. אבל היה תרבותי, מכונן ולא מצליח ליצור אחדות. אבל לתדהמתי גם אצל אנשים אחרים, שקידשו את השבת, לא חסרו מריבות, צעקות, האשמות, ברוגזים ומה לא?! אז יאללה די, השטויות הללו. הצבע הלבן, הגבר במרכז, הנשים בצד מביטות בו ובכיפתו הלבנה בהערצה, גופו מטופח חד"כ, ממש מה שצריך. ואם ארצה להיות מגעיל יותר, אז ברור שרק ישראל הלבנה חיה כך, כל שאר צבעיה הורחקו והוכנסו תחת לשטיח.
נכון, אותו שורש מופלא חנ"ך. מכאן חינוך, חינך, חונך, חנוכה, חנוכיה. בטח כמו שמו של חנוך לקוח מאותו שורש.
נולדתי בבית אפיקורסי להכעיס מצד אבי, מצד אמי סתם אדישות, כי הגיעה מבית מתבולל של בונדיסטים.
רק חג אחד הם אהבו - חנוכה, וכלכך למה? כי זה חג ציוני היה מבחינתם.
לא יודע, כשקראתי את עלילות המכב"ים [ מי כמוך באלים ה' ] היסוד הציוני נעלם לו לתמיד. האח שמת תחת הפיל, ברררר. חנה ושבעת בניה גם הצטרפו לגבורה היהודית, שכולה הקרבת החיים והתנגדות לצו הבסיסי ביותר "ובחרת בחיים".
אחר כך, לא טרחתי להדליק ומשנולדו ילדיי הודלקו חנוכיות רק במקומות אליהם נסענו, אנחנו כמעט ולא הדלקנו, או בטעות מדי פעם.
חנוכה הוא חג לאומי-לאומני.
זה חג דתי ולא חג ציוני
זה חג שמעודד התאבדות, כן כן, קוראים לזה הקרבת הנפש [ אבל חנה רצחה את שבעת בניה והתאבדה אח"כ].
בלי טובות, בסדר. פעם היינו מורה לחיים, פתאם המציאו חג "יום המורה". באמת מי צריך את השטויות האלה? תודה אומרים לי באלפי דרכים קטנות ויפהפיות, בלי טראראם. לו למדו בארץ קצת לכבד את הצניעות, לא קראו את שירו של עמיחי "לא כברוש". אבל במקום לשלם לנו כמו שצריך, במקום לדאוג ששני היו"רים המגוחכים של ארגוני המורים ייעלמו, ממציאים "יום המורה". אז - הודעתי לתלמידיי שאינני מוכן לקבל מהם מכתבי תודה ביום המורה. את התודה הם אומרים לי באלפי דרכים אחרות ומרגשות יותר.
עמיחי כתב את אחד השירים המופלאים ששמו "לא כברוש: :
לא כברוש / יהודה עמיחי
לא כברוש ,
לא בבת אחת, לא כולי ,
אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות- ירוקות ,
להיות מוסתר כהרבה ילדים במשחק
ואחד מחפש .
לא כגבר היחיד ,
כבן–קיש, שמצאוהו רבים
ועשו אותו למלך .
אלא כגשם בהרבה מקומות
מעננים רבים, להתחלחל, להיות שתוי
פיות רבים להיות נשום
כאוויר בשנה ומפוזר כפריחה באביב .
לא הצלצול החד, המעורר
בשער הרופא התורן ,
אלא בדפיקות, בהרבה אשנבים
בכניסות צדדיות, בהרבה דפיקות לב .
ואחר כך היציאה השקטה, כעשן
בלי תרועה, שר מתפטר ,
ילדים עייפים ממשחק ,
אבן בגלגולים האחרונים
לאחר המורד התלול, במקום שמתחיל
מישור הוויתור הגדול, אשר ממנו ,
כתפילות המתקבלות ,
עולה אבק בהרבה ריבוא גרגירים
<כל ההדגשות שלי, כמובן. מטרתן להצביע על הבחירה הצנועה ורבת הערך של עמיחי, שהלוואי ויוצרי הטקסים והמיתוסים בימינו היו קצת מקשיבים לה>
משיר זה אני גוזר את התנגדותי העמוקה לחגיגות "יום המורה".
כינוי:
אריק בנדק-חבי"ף
בבלוג זה
בכל הבלוגים
