ואגב אובמה והציפיות המוגזמות שלו - אולי הן מוגזמות פשוט משום שהוא מצפה מישראל לתת את הכל עוד לפני שהפלסטינים ירימו את ישבנם מהספה, יפרקו את ארגוני המחבלים, ישתחררו מפנטזיית 70 הבתולות, ויראו שגם הם מעוניינים בשלום?

כשאובמה אומר "למרות שהישראלים, אחרי זמן רב, הראו נכונות לבצע התאמות מסוימות במדיניות שלהם, הם עדיין מתקשים להניע כל מהלך נועז", האם הוא מדבר על נסיגה חד-צדדית, התפרקות בטחונית, וניסיון לסמוך על הנס? כי את זה כבר עשינו ברצועת עזה, ואת הלקח כבר למדנו. חלקנו, לפחות. כשהגישה של "מנהיג העולם החופשי" היא שהעולם המערבי צריך להתקפל, להתפתל, ויותר מכל - להתבטל - בפני הטרוריסטים, בני העולם הערבי, אולי באמת עדיף שאמריקה תיצמד לדבריה של הילרי קלינטון: "בסופו של דבר, זה בין ישראל לפלסטינים".

אם נשיא ארה"ב ברק אובמה מודה, בסך הכל שלשה חודשים לאחר שזכה בפרס נובל לשלום ובסך הכל שנה לאחר כניסתו לבית הלבן, שהציפיות היו מוגזמות, ובעצם אומר שכנראה גם הוא עתיד להיכשל בניסיון להשיג הסכם שלום ישראלי-ערבי, מי יוצא פה הכי אפס? אובמה, יו"ר ועדת פרס נובל לשלום, או חברי הועדה שנכנעו ללחץ מצד יושב הראש, תורביורן יאגלאנד?