בלוג של ילדה מצ'וגעת- על אמת... XD

אמרתי את זה המון החופש, ואני אגיד את זה שוב, ולא בפעם האחרונה:

זה החופש הכי מדהים שהיה לי.

ובגלל זה, כנראה, בניגוד לחופשים אחרים שנמאסים עליי באמצע אוגוסט- אני כל כך לא רוצה לחזור.

מה גם... שאני ממש מפחדת מהשנה הזאת.

מהלימודים, (י"א כתה קשה חח ובכלל, אני לא בטוחה שאני אצליח להסתדר עם ביולוגיה...)

מהאורגן- שלא נגעתי בו כבר חודש, והולכים לחנוט אותי,

ממכבי- שעם כל הרצון הטוב של כמה אנשים שם... השנה הזאת הולכת להיות קשה, גם בגלל 2 ימי הפעילות, גם בגלל הקבוצה שלי וגם בגלל עוד כמה דברים שאני לא רוצה להגיד כאן...

מהמשפחה שלי- ש.. אני לא הולכת לפתוח את זה פה, אבל הולך להיות מאוד קשה...

בכלל- מכל ההתחייבויות שלקחתי או המשכתי השנה, אני פשוט רואה את עצמי מתמוטטת באמצע... למרות שאני אומרת לכולם ומשכנעת את עצמי שזה לא יקרה..

ומעוד כמה דברים ששוב, אני... לא רוצה לשפוך כאן.

יום אחרון של החופש.

יום אחרון של החופש, ואני יושבת בבית ומכינה שיעורים במתמטיקה. כל כך קשה לי עם זה... גם עם התרגילים, שזה לא שלא ניסיתי לפתור את כולם, פשוט לא הצלחתי... וגם עם זה שאני יושבת בבית עכשיו ויודעת שמחר אני יושבת על התחת במשך 7 שעות בבית ספר.

אני שונאת את השגרה הזאת, אני שונאת את המסגרת הזאת,

ולא התגעגעתי בכלל.

כל שנה אני מתרגשת מהיום הראשון.

בעיקר כי יש אווירה של חדש...

השנה אין שומדבר חדש, והכל גדול, והכל מאיים, ואולי זה רק משהו שנפל עליי עכשיו- אבל אני פשוט לא רוצה להגיע למחר.

אני גם כבר רואה את עצמי ב-11-12-1-2 בלילה, יושבת ולא נרדמת, כדי שהלילה לא יעבור, כדי שלא יגיע 7 בבוקר, כדי שאני לא אצטרך להתמודד עם זה.

ואני יודעת ש"לא צריך לברוח" ו"צריך להתמודד עם פחדים וקשיים" ו"השנה הזאת תעבור כל כך מהר"

אבל...

אני עדיין ממש ממש מפחדת.

מהכל.

וההרגשה הזאת של הכאב בטן, ולא מהתרגשות, פשוט לא יוצאת.

אני לא מסוגלת לשבת על מתמטיקה עכשיו... הראש שלי לא מצליח לעבוד ככה.

אני חייבת לצאת, לעשות משהו.

אני חייבת להעסיק את עצמי. עד עכשיו זה היה טלויזיה. (אני חייבת להגיד שזאק וקודי זה הדבר הכי משחרר ביקום)

אבל הראש שלי כל הזמן עסוק במחר.

אני כל כך מפחדת. (להגיד את זה שוב?)

אני שוכבת במיטה, ואחר כך מול הטלויזיה, ואחר כך ליד השולחן,

ומסתכלת על הנורה בפלאפון נדלקת ונכבית.

יש צורה מסויימת לנורה להראות שאפילו שהפלאפון על שקט, יש הודעה, או שיחה שלא נענתה..

וכל פעם שהנורה נדלקת הראש שלי זז אוטומטית לראות.

ואני מחכה שהיא תדלק בצורה שאני רוצה,

ואולי ההודעה שאני מחכה לה, תגיע.

אני לא יודעת אפילו איך לגשת ליום ראשון.

זאת אומרת... הכל השתנה.

פרשתי מכימיה ולקחתי ביוטכנולוגיה, (ואני אמורה ללמוד יותר מ-38 שעות בשבוע בגלל זה)

מכבי השתנה כל כך הרבה,

פרשתי מציור ולקחתי גיטרה,

אני אמורה גם לחזור לתיאוריה ורציתי גם פיתוח קול וסוסים אבל אין לי זמן או כסף לזה.

אני מנסה לחפש עבודה- אבל... שוב, זמן...

ז"א חברה שלי אמרה שהיא תנסה לסדר לי משהו, ואני גם מחפשת בעוד 2 מקומות באינטרנט, אבל דוגרי- עבודה קבועה אני לא יכולה לקחת.

אני מפחדת שבאמצע שנה אני אתמוטט.

עשיתי את זה כבר כל כך הרבה פעמים עם הרבה יותר דברים על הראש, אבל... משהו בכתה הזאת... בשנה הזאת... בצירוף של הכל ביחד- גורם לי לקחת חמישה צעדים אחורה.

בכלל, בזמן האחרון קרו לי כמה דברים לא נעימים...

העניין במכבי, הידיד שאכזב בטירוף, ה3 חברות שפתחו לי את העיניים, הריב עם אבא שלי, והמחלה המטומטמת הזאת עכשיו..

יורד לי המצברוח מרגע לרגע..

אני לא אוהבת להיות ככה... קשה לי, ועוד לא התחילה השנה.

ומצד שני- היה ממש כיף הקיץ.

אילת, עיר הנוער אתמול, סרטים, באולינג, ים, חברים, מקס ברנר, מכביה, יום הולדת....

זה החופש הראשון שעבר כל כך מהר.

אני לא רוצה להגיע ליום ראשון, אבל בינתיים.... רק התעוררתי, וכבר 5 ועשרים.

הזמן עובר כל כך מהר ואמא שלי כבר מדברת איתי על עתודה וכאלה....

קרה לכם פעם שרציתם שהזמן יעצור?

אני מנסה ומנסה להכנס ולא הולך

אני עושה "שכחתי סיסמה" למייל ואללה.קום אין כלום

ואז אני קולטת...

פתחתי את הבלוג ב-2005. זה היה CO.IL...\

אז פתחתי ><"

"חלק מהאנשים פשוט לא נותנים לאושר לגעת בהם".

בולשיט חח

-

אין לי הרבה מה לכתוב.

החופש עבר מעולה, הסוף יורד בהדרגה... אבל עדיין ממש כיף לי.

אני עדיין מרגישה כאילו משהו חסר לי, שאני לא סגורה על עצמי עד הסוף או ש.. לא יודעת.

אין לי מושג מה עובר עליי.. ברגע אחד אני כל כך מאמינה בעצמי וברגע השני אני מתייאשת מעצמי ברמות שאי אפשר לתאר.

אני מתגעגעת... לשניכם. כל-כך.  :'(

זה מוזר איך אנשים יכולים להסתכל עליך בצורה אחת, ואתה מרגיש אחרת לגמרי.

קחו את הדוגמה הכי פשוטה- (ובאמת שאני לא מדברת על זה כרגע...) בנאדם יכול להרגיש כאילו כל חלק בגוף שלו צריך תיקון, כשבנאדם אחר יבוא ויגיד שהוא נראה ממש ממש טוב. ולהיפך! אנשים יכולים להרגיש כל כך יפים, ואנשים אחרים יבואו ויגידו או יחשבו אחרת.

אבל אני מדברת כרגע על זה שדיברתי עם אחותי לפני כמה ימים. הרגעתי אותה מאיזה מריבה שהייתה לה עם חברות שלה. ואמא שלי ששמעה את השיחה מהצד פתאום אמרה לי- "את יודעת, וזה לא פעם ראשונה, שאת מסתדרת נורא יפה עם אנשים? ומצליחה... את יודעת... להרגיע ולעזור...?"

ובאותו רגע פתאום חשבתי על כמה ש... אני לא מרגישה ככה.

אני תמיד רואה את האנשים האלה, שכל דבר שלא תגיד להם, כל שאלה שתשאל, כל בעיה שתהיה לך- הם הכתובת. הם יודעים בדיוק מה להגיד, בדיוק מה לייעץ, בדיוק מה לעשות כדי לפתור לך את הבעיה, או שתרגיש יותר טוב.

ו99 אחוז מהמקרים- כשאנשים באים אליי עם שאלות, עם בעיות או מחשבות... אני פשוט לא יודעת מה להגיד. וכשחברים שלי פתאום ברגעי שפל או משהו, (ולכל אחד יש כאלה מתישהו..) אני אף פעם לא מצליחה באמת לגרום להם להרגיש יותר טוב.

אחרי השיחה הזאת עם אחותי קלטתי... שבאמת גרמתי לה לצחוק, ולפתור את הבעיות שלה, אבל... זו פעם יחידה?

אני מניחה (ותמיד הנחתי) שחלק מהאנשים מסתדרים יותר טוב עם אנשים אחרים. ז"א... זה לא שאני גאה בזה או משהו, אבל אני יודעת שאני לא הבנאדם הכי מלא ב.... "כישורי אנוש" בוא נקרא לזה ככה.

אבל זה לא מה שאנשים מחפשים באנשים אחרים? את הבנאדם שתמיד יעזור, שתמיד ידע מה להגיד, שתמיד יתמוך?

בסה"כ אני תופסת את עצמי כבנאדם שדוגרי- כשאנשים מבקשים ממני עזרה... אני עוזרת. ולפעמים על חשבוני האישי. אני מניחה שזה עושה לי טוב, לדעת שאנשים יכולים לסמוך עליי. אפילו אם הם לא תמיד אומרים תודה..

אני לא מאמינה שחזרתי לבלוג. לא היה לי מה לכתוב (או זמן או רצון) במשך כל כך הרבה זמן...

אבל האמת שהמצברוח שלי כן ירד טיפה בימים האחרונים. קצת. ואני אפילו לא יודעת למה. היה לי את החופש הכי מדהים ביקום.

הייתי באילת עם חברות ואבא, הייתי בהופעות של מכבי, ובמכביה ובמחנה... הייתי בסרטים ובבילויים, הייתי בבאולינג, ישנתי אצל אנשים אנשים ישנו אצלי, וכן- אפילו קצת התקדמתי בציור שלי, ובלימודים.

אני לא יודעת... זה נשמע ונראה כאילו הכל מושלם. אבל משהו חסר לי...

ובכלל, אני מרגישה שאני מתחילה את השנה הזאת לא מוכנה. לא יודעת... השיעורים לא נגמרים והציוד שלי לא מוכן ואני לא רואה את השנה הזאת מתחילה בצורה טובה. מכל הבחינות... הכל יותר מדי לי פתאום.

ובכל זאת- ואפילו עם זה- אני מרגישה ויודעת שהיה לי קיץ מדהים עם חברים ואנשים מדהימים... אבל...

משהו חסר לי... :S

עריכה:

ואתם יודעים מה?!!!

פאקינג חם לייייי!!!!!! עעעעאאאאאההההה!!!!!!!

15 יום.

אני יכולה לעשות הכל

אני אעשה הכל.

כל מה שאמרתי

כל מה שתכננתי

ועוד קצת.

אני יכולה לעשות הכל,

אני אעשה הכל!

15 יום.

שילכו לעזאזל כל מי שהעז להרוס לי את המצברוח.

באמת.

זה לא מגיע לי כרגע. (כרגע לפחות חח)

שילכו לעזאזל כל מי שהעזזז לזלזל בי.

אני יכולה לעשות הכל.

אני אעשה הכל.

15 יום- המון זמן.

15 יום לסוף החופש, 15 יום לשנה מטורפת, 15 יום...

לשינוי משמעותי.

והפעם- אולי בניגוד לכל ה-100 פעמים האחרות שאמרתי את זה-

אני מתכוונת לזה.

באמת.

ואני אתן את הכל בשביל לתת לזה לקרות

אני אתן את הכל

חוץ מאת עצמי

כי... זה בדיוק מה שגרר אותי לכאן..

אז זובי על הכל ועל כולם.

אני יכולה לעשות הכל.

אני אעשה את הכל

ב-15 יום.

(מתחילים? מ-ע-כשיו!)