בלוג של ילדה מצ'וגעת- על אמת... XD

מצד אחד, באמת שהכל הולך טוב.

מצד שני, אני כל פעם נופלת עוד קצת ועוד קצת.

מצד אחד, היה שיעור מדהים היום באורגן. באמת. הייתי טובה והיה כיף...

מצד שני, אני לא מתקדמת לשום מקום בגיטרה ופיתוח קול, כי כבר שנים לא היה לי שיעור.

מצד אחד, חזרתי למכבי והיה לי כיף וכיף לי עם החניכים והבוגרים

מצד שני- כל פעם קורה משהו שגורם לי להתחרפן שם מחדש.

מצד אחד, כשאני בשיעורי מתמטיקה אני יודעת הכל מעולה ואני תותחית

מצד שני... בשיעורי בית- אני גרועה.

מצד אחד בא לי להיות אופטימית ולהצליח

מצד שני...

יש דברים שאתה לא רואה, עד שאתה לא מסתכל עליהם.

והאמת שזה משפט בכלל לא מפגר כמו שזה נשמע-

זה כמו שאתה לא יכול לראות את עצמך כמו שצריך עד שאתה הולך למראה ומסתכל על עצמך.

זה כמו שאתה לא יכול לחשוב כמו שצריך... עד שאתה עוצר. (לפעמים).

לפעמים,

אתה לא יכול לראות מה אתה עושה, עד שאומרים לך, או עד שקורה משהו.

לכולנו יש עין אחת פתוחה, שרואה את הדברים שאחרים עושים, חלק מהדברים שאנחנו עושים, את הנוף את היופי ואת הרוע...

ועין אחת עצומה, שגורמת לנו לא לראות מה שאנחנו עושים.

"מזלי"... שאצלי העין נפתחת מדי פעם. בדיעבד. אני רואה מה עשיתי רק אחרי שעשיתי אותו... אבל לא תמיד מצליחה לחזור אחורה.

אני חושבת שזה ככה אצל הרבה אנשים, אבל אצל הרבה אנשים- זה לא.

נגיד... אצל אבא שלי, יש הרבה הרבה הרבה דברים שהייתי רוצה להגיד לו. כמה דברים שהוא לא מודע בכלל...

אבל אני לא יכולה. "דברים שמותר לי אסור לך".

יש הרבה אנשים כאלה, רק שזו דוגמא שראיתי הרגע...

ובאמת הבעיה הרצינית היא שלא תמיד אפשר לתת להם סתירה ולפתוח להם את העיניים.

(או לחלופין לגרום להם לפתוח את העין לבד, זה פשוט נשמע הרבה יותר אנרגטי)

וברוב המקרים שכן פותחים להם את העיניים בסופו של דבר, צריך לתקוע להם קיסם בין העפעפיים כדי להשאיר אותה פתוחה.

ואחרי הכל הצלחתי להשיג לעצמי אחלה מטאפורה-

כי מנסיון אישי... לתקוע לעצמך את הקיסם בעין זה כואב. להשאיר אותו- זה עוד יותר כואב, ואחרי שהוא נופל ואתה צריך להחזיר אותו לעין....

זה הכי כואב.

יש דברים שקשה לשנות.

ובאמת קשה...

ואני לא יודעת אם אני אי פעם אצליח.

המשפחה שלי זה דבר מוזר. בחיי.

ישבנו אתמול בשולחן, ונהנינו... ובאמת נהנינו. וזה מה שהיה מוזר.

באוטו נאמר אחר כך המשפט "ואו, היה נחמד ואפילו לא היו פרצופים".

זה פשוט עצוב שאפילו בחגים... תמיד קורה משהו...

יש לי הרבה מה להגיד על העניין הזה, בוא נגיד ככה.

ועל הבית החדש של דודים שלי, ועל המשפחה...

אבל מילא. כל שנה זה כל שנה- והשנה... הולך להיות טוב. אני מקווה.

"אבל אתה יכולת להתקשר אני יכולתי לענות יכולנו לדבר אפילו על שטויות שנים אני חשבתי שאולי אני עשיתי משהו רע ועכשיו אתה חוזר בחזרה..."

(חח סתם שמעתי את זה עכשיו ברדיו, מירי מסיקה, יש את המצעד השנתי לשנת "תש"ע", שנה עם שם של כתה א', אבל שירים טובים לפחות.)

בכל מקרה.

אז יש עוד ארוחת חג היום אצל דודים של אבא שלי, ומחר עוד אחת אצל סבתא שלי... יומולדת :)

זה עודמשהו נורא עצוב. בגלל ששני הצדדים של המשפחה לא מאוד מסתדרים אחד עם השני אז ראש השנה- בצד של אבא, ופסח בצד של אמא... חנוכה אצלנו בדרך כלל, רק אנחנו. אני אוהבת את החג הזה מאוד.

תמיד, אצל דודים שלי, זה לא באמת חג. זה.. ארוחה משפחתית רגילה חחח

עושים על האש, צוחקים, מדברים על מה שהיה אצלנו, אצלהם, על זה ש"אתם לא נורמלים! אם אתם רוצים להיות בריאים אתם צריכים להפטר מכמה מהחיות!"... ובכללי, נחמד. זה לא ראש השנה... אבל זה לפחות משפחה.

אצל טניה זה משפחה אחרת.. יש יותר ילדים, אבל יש אוירה יותר... מבוגרת חח נקרא לזה ככה. זה בית רוסי כזה. המון וודקה, המון בורשט, המון רוסית.

אה אגב, אתמול היה ממש מצחיק... ההורים שלי התחילו לדבר איתי על מה יותר טעים- יין מסוג אחד, ייו מסוג אחר, בירה או וודקה. אני הייתי בשוק שאני מדברת עם ההורים שלי על דבר כזה חחח לא חשבתי שאני אגיע לדבר על דברים כאלה עם ההורים שלי עד גיל.. טוב... 18.

ואצל סבתא זה אמנם עם פחות ילדים.. אבל לפחות מצחיק חח

אני אוהבת את הבית שלהם. אנחנו רואים טלויזיה, כל הבני דודים, כככככככככל החמישה (כולל אחותי ואני חח), אני ה"ילדה" היחידה שמדברת יחד עם המבוגרים כשטל ובני הדודים שלי משחקים ב... משהו, בחדר של סבתא. וכשהם שם זה הכי מצחיק... מצד אחד כל פעם הם באים עם איזו שטות אחרת, ומצד שני הולכות בדיחות מטורפות ב"שולחן של המבוגרים" חח... על המשפחה, על ישראל, עליי...

המשפחה שלי זה דבר נורא מוזר.

בדרך כלל אין לנו הרבה קשר אחד עם השני. שכן, זה קצת עצוב.

אבל כשיוצא לנו להיות ביחד ולהנות קצת...

זה הדבר הכי כיף בעולם. :)

שתהיה לכולנו שנה...

-מתוקה

-נהדרת

-מלאה בהפתעות טובות

-מאתגרת

-מעניינת

-שמחה

-בריאה!!!

וכן, תנו לי להיות קצת קיטש לראש השנה...

תודה לכל החברים שלי, שבאמת עשו לי כיף בזמן האחרון :)

שנה טובה לכולכם!

בזמן האחרון מלא דברים שאני רואה או עושה או שומעת, מתקשרים לי למה שעובר עליי.

בזמן שיעור אנגלית, דיברנו על שני דברים:

קודם כל- האם להיות מתבגר אומר בדרך כלל שיהיה אכפת לך יותר ממה שחברים חושבים ואומרים מאשר מה שההורים חושבים ואומרים?

אז לא. זה לא.

אבל כן... בזמן האחרון היה מאוד אכפת לי מה אנשים אחרים חושבים עליי. גם עכשיו מאוד אכפת לי, רק קצת פחות. יותר חשובה לי ההרגשה שלי עם עצמי, ואני מתחילה גם להתייחס לאיך בנאדם ספיציפי מתיחס או חושב עליי...

דבר שני- האם להיות מתבגר- אומר להתרחק מהמשפחה?

אז שוב, לא אבל כן.

לא, כי אני לא חושבת ככה.

אבל כרגע... אני בריב מטורף עם ההורים שלי. אני אשכרה יצאתי מהבית לשעתיים כדי להרגע וכדי לתת להם אולי להרגע.

חוץ מזה שמעתי בסרט היום... "יש לי חברים אבל לא... "חברים". מבין?"

אז אני מבינה.

יש לי הרבה חברים. כאילו... אין לי 600 חברים בפייסבוק, אבל יש לי מספיק חברים כדי שאני אוכל להגיד שיש לי חברים.

אבל כשאני באמת צריכה משהו,

כשאני צריכה טובה, או מישהו לדבר איתו כשרע לי, או פשוט... מישהו לצאת איתו בשישי,

אני מוצאת את עצמי באחד מהמצבים הבאים:

או שאני מהרהרת על מה הם יחשבו אם אני אדבר אתם על נושא מסוים או משהו,

או שאני מתקשרת ומסמסת ואף אחד לא עונה,

או שפשוט... אין לי מישהו שאני יודעת 100 אחוז, אפילו 90 אחוז, שאני יכולה לדבר איתו.

קשה לי. באמת שקשה לי.

אבל עוד משהו ששמעתי בשיעור אנגלית..

אפילו אם אתה ממש מבואס, תחייך חיוך, אפילו אם הוא מאולץ. זה יעשה לפחות חלק מהעבודה.

כן, ואללה,

אבל...

איך אני יכולה לחייך כשקשה לי בכל כך הרבה מובנים? :S

להיות בבצפר מדעים אומר רק דבר אחד- הכל שונה.

אני לא מדברת על המגמות, על הנושאים... כי זה ברור. כל בצפר זה משהו אחר, פה זה בצפר מדעי.

אני מדברת על זה...

שאתה יכול להשאיר את התיק שלך על הספסל בחצר, לחזור אחרי שעה וחצי- ושום דבר לא יעלם.

שעושים הפגנה נגד הקפיטריה, כדי שתוריד מחירים

שהמורה יכולה לצאת אחרי שנתנה "עבודת כתה"- ואתה קודם מסיים את העבודה, ואז ושה שטויות...

שאת השיעורים החופשיים אתה מבלה בהכנת שיעורים וקריאה עם כל החברים שלך,

שבשיעור ספורט יכולות להיות 33 בנות ועדיין- רצים, קופצים, ועושים יוגה. :)

שבשכבה יש 5 כתות, וכולם מכירים אחד את השני.

שיש לך חברים מכל הארץ, ועדיין- אתה נפגש עם כולם.

שעבודות יצירתיות עוברות בשמחה,

שטיול שנתי- זה באמת גם ללמוד חוץ מהצחוקים המטרופים שהולכים שם,

ובכלל- שאשכרה משקיעים בתלמידים. כן, זה עולה קצת יותר כסף, אבל זה שווה את זה:

    -חוג מוזיאון כל חודש

    -הצגות כל חודשיים

    -טיול שנתי ל-3 ימים עם אוהלים אינדיאנים, אופניים, הפתעות, מסיבה, בריכה...

    -יום בריכה בית ספרי כל שנה

    -מסיבת סמסטר באמצע וסוף שנה

    -פורימון מטורף =)

    -מדברים עם המורים במייל שוטף

    -חוגים בשעות בצפר- דיבייט, תאטרון, תזמורת, קולנוע...

ועכשיו, כשנגמרה ההספקה ואני על המחשב- אני צריכה לחזור לשיעור ביוטכנולוגיה, למעבדה באינטרנט.