יומני אלפוחרה

ואתם מסייעים בידי.  במהלך השנה, אתם משתתפים בסיוטי חיי יותר מפעם אחת.

אנמקווה שתסלחו לי היום, כי דווקא ביום הזה, עולה ברוחי מצעד אחר, צדדי ונשכח.

מצעד של אלה שפוסעים לאיטם, חיים עם צל מוות בתוכם.

ביום הזה, אני בוחר להיות להם לפה קטן, כי הם הרי לא מסוגלים.

הם חיים אך מקומם לא איתנו.

הייתה מלחמה ואנחנו המשכנו, חלקנו פגועים אך חיים ומנסים להשתקם.

אך ישנם אחרים, שעבורם העולם נעצר בקולות רעמים ובסנוור ברקים, כאשר המלחמה פרצה פנימה אל תוך חייהם.

חיים שהתנפצו ברעש פגז מתפוצץ.

חיים שפסקו בצרימת צרור כדורים שורק.

ואחרכך שקט ודממה.

ויש מהם שעולמם עדיין דמום.

אך מתעורר לעיתים, להרף עין, ונראה רווי ומלא כתקוות של צעירים.

אך רק להרף ואז כבה, וכך שוב ושוב ושוב, כסיזיפוס במעלה הר נסתר מעיניים.

סיכויים רבים כי כאשר תבקר את יודה'לה תראה אותו מחייך.

צוחק בעיניו ומחבק וסופג את המגע.

ואחרי כמה דקות כפרח יקמל, המבע יכבה וזרועותיו יישמטו, וכך גם ראשו על חזהו.

וכבר הוא לא כאן.

הסלע שניסה להרים, הדרדר שוב במורד ההר, כיבה את הרצון המתעורר של יודה'לה.

אתה מנסה להשיבו, מנסה לדובב אותו ולגעת ולצחוק, ומאומה...

הידיים רפוסות והראש רפוי והעיניים עצומות.

יודה'לה כבר לא כאן, הוא שקוע במקומות שלא נכיר ונדע.

ואז, כמו גייזר סמוי ניעור בתוכו.

בהתחלה רעדה קלה בכפות ידיו ובשיפולי שפתיו.

רטט שניכר למי שקשוב אליו.

ובקצב שעולה מתוכו, הגוף שלו מתעורר מהחשיכה שבה היה מצוי.

הראש מתרומם עם חיוך מבטיח, והעיניים שוב בורקות והגוף שוב כמה ויוצא אליך.

ואתה איתו בשמחתו, רוצה לפרוץ יחד איתו לעולם.

כלכך אתה מקווה שאפשר להאריך את שהותו במעלה ההר, כמה שיותר.

אך הזמן של היחד שלכם נקצב בחומרה.

אף אחד לא יכול לו לקוצב האכזר.

תמיד אני יוצא מיודה'לה שטוף דמעות ורותח מכעס.

יש לי אז שיח רוגז עם בורא עולם, אך אני נרגע מהר, נשטף בשמש הטובה ובקולות ציפורים.

מהר מאוד אני שוכח, עד שאזכר שוב.

והיום, כן היום אני זוכר!

ורוצה שכולם יזכרו את אלה שמשלמים בכל יום על מלחמה בישראל.

אלה שעבורם המלחמה לא הסתיימה מעולם, אפילו שאינם יודעים זאת....