| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2006
צפירה
עם גלים קצרים של רדיו, מצפה לצפירה.
לבד על הגג אני צופה מזרחה.
מנסה לקלוט את השידור.
כמו בכל שנה.
אני מנסה לתת מקום.
לא להסתגר.
לא להיעטף בדוק עצבות.
לשמוח על החיים שאני ממשיך.
חיים שנולדו בתופת ההיא.
עליתי לגג נרגש ממך מקוקו.
הזמנת אותי להתקשר דקה לפני ולהיות ביחד איתך,
ועם עם שלם בעת הצפירה.
להיכנס אל תוך החופן הזו שמאחדת עם שלם לשתי דקות.
וכמעט שהתקשרתי. באמת.
אלא שלא יכולתי.
הדקות האלה הם רק שלהם, ואני בדקות האלה נושא תפילת תודה.
על החיים שלי.
הרי כה הרבה אני חב להם, אשר בזכותם אני מצליח להלך עדיין בחיים שלי.
ועליתי לגג...
הצפירה התחילה ועיניי הוצפו בדמעות זיכרון.
לא בכי, רק הצפה שניגרה על לחיי.
שמעתי משק כנפיים סביבי ופקחתי עיניים.
מעט למעלה, ממעל לראשי ראיתי שחרור.
אולי היה זה הוא ששחררתי שלשום מארובת האח.
ובא לומר תודה.
חשתי נוכחות קרובה מאוד.
הבטתי וממש קרוב אלי, על מעקה מרפסת הגג,
עמדה לה סנונית.
מרקידה את זנבה בחיות.
שרה מנגינה.
אני שמעתי שיר של געגוע.
הצפירה נגמרה ואני הבטתי לשמש מנסה לסנוור את היום הזה.
הסנונית התרוממה ועפה לה למזרח.
אולי היא תישא את תפילתי למקום הנכון.
ירדתי חזרה לגינה שקט מאוד.
היום הזה סומן בליבי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
