יומני אלפוחרה

בבריסל לא אוהבים איזורים נחשלים באירופה ומרעיפים ליטראות כסף כדי להקטין את הפער בין הדרום העני "כלכך" לבין הצפון העשיר והנאור.  והמנהיגים המקומיים אוהבים את הכסף שזורם לתקציביהם ובונים כיכרות ורמזורים ומחלפים.  אך גם פארקים ססגוניים מאוד עולים מידי כמה שנים.  העירייה מעסיקה אדריכלי נוף ברמה גבוהה שמתכננים פארקים לתפארת המדבר שלנו.  כן, אנחנו האזור המדברי היחידי במערב אירופה.  מדבר מוגדר בין השאר כאיזור בעל פחות מ- 200 מ"מ גשם בשנה.  ובאיזור שלנו יורדים כ- 180 מ"מ או פחות לשנה.  האיזור מזכיר את הנגב המערבי והירוק תלוי במידה רבה בפארקים העירוניים.  כאשר חפצים אנו בעוד ירוק אנו טסים כמטחווי הקשת למדריד או ברצלונה שמציעים כלכך הרבה ירוק ותרבות ואומנויות הבמה.  לא שאין לנו בעירנו הדרומית, אלא ששם המנות גדושות הרבה יותר.  והאומנים מציעים את מרכולתם קודם כל שם.  כאשר חפצים אנו במנה נוספת נרחיק עוד שעתיים ממדריד עד לונדון הגדושה באמת בכל טוב האומנויות ובהמון המון ירוק.  לפעמים אני כלכך צמא למגע סלעי הארץ ולחומה המיוחד ואני מרחיק עד לתלביב ללא הפסקה.

כל זה הקדמתי בכדי לספר על פארק ענק במימון כספי בריסל, שעוצב ונבנה לפני הבחירות הקודמות (קרוב לארבע שנים).  כן, גמכאן הכספים אוהבים לרדת להמונים הרעבים לאיכות חיים לפני הבחירות.  הפארק הוא אותו נחל אכזב שחוצה את העיר שעליו סיפרתי ב"שתי גדות לאמת".  מחלקה הצפוני של העיר ועד לדלתא שנוצרה עם השנים בשפך הנחל לים. הפארק שמור היטב ובשעות הלילה שעריו נסגרים.  מחלקת הגינון דואגת לחדש את הצמחים המדבריים ולנקות ניירות ושקיות פלסטיק שעפים ברוחות הנשאבות אליו.  תמיד יש בפארק רוחות עזות.  אתמול לבשתי מעיל סתיוי כי היה מאוד קריר.  לא יודע כמה ארוך הוא הפארק, אך הוא ארוך מספיק לי, המדדה בקושי על רגליו ונעזר גם בכיסא גלגלים.  כלכך חשבו על אנשים כמוני ועל ילדים רכובים על אופניים, ויצרו שני מסלולים סלולים בלבנים שקל מאוד להתנייע בהם גם עם כיסא גלגלים.

אנאוהב מאוד את הפארק בחילופי עונות.  הצבעים אז עזים וחודרים לנשמה ומשרטטים לי זכרונות תחת העור שלי.  וכך מצאתי את עצמי אתמול בפארק מתגלגל ולסירוגין מקפץ על רגליי הדואבות בפארק.  מה רבה הייתה הפתעתי שראיתי להקות יונים לבנות (Dove) מתעופפות ברחבי הפארק.  יונה לבנה היא זו שתביא לנו את "השלום" והיא זו שמסמלת את האהבה הטהורה.  היום אני יודע מספיק על חיי היונים לדעת שאין קשר בין האמונות האלה ליונה.

מחשבות על המצב בארץ חלפו בראשי עם כל מופע מרהיב של להקות היונים שהתעופפו סביב, כלכך שונות מהפחד והשנאה שפשטו בארץ.   שתי להקות יונים, מאות יונים בכל להקה רובן של יונים לבנות, חצו את שמי הפארק במעוף אקרובטי מרהיב.  דומה מאוד למופע הנהדר של זרזירים.  אלא שזרזירים יכולים להתאגד גם ללהקות של אלפי זרזירים והיונים רק למאות. מחשבה טפשית עברה בי, אולי בכלזאת הם מסוגלים להביא שלום.

רק לרגע, ובמשנהו התעשתי, מתמכר ליופי שממלא אותי. ידעתי שיונים מלהקות כך לחיזוק הקשר ולפני רבייה, אך מעולם לא חזיתי בפלא הזה.  גם במאות, עם השמש השוקעת,  המופע היה מרשים מאוד.  כל להקה נסקה וירדה בשמיניות מסחררות, כמעט ונוגעות אחת בשנייה בסמוך לצמרות העצים, ואז נפרדות למסלול מתרחק שהן בחרו.  הרוח החזקה הכתיבה אותם לשנות ממסלול מעופם והם הגביהו והנמיכו במעוף השמיניות שלהם ללא היגיון, נוגעות לא נוגעות אחת בשנייה, ביופי רב עם אור השקיעה והדקלים שמנפנפים בכפותיהם בקצב הרוח שמכה בהם.

לא יכולתי להסיר את המבט מהמופע המרהיב עד שהן נעלמו עם השקיעה למקומות הלינה שלהן.

זכיתי!

אחרכך היה ממילא קר מאוד ואני מיהרתי לשוב לביתי.

                                                                      שַׁלֶּכֶת שֶׁל סְתָו

                                                                      לְלֹא עָלִים -

                                                                      רוֹאִים מֵהַכְּאֵב

                                                                      רַק תַּרְגּוּמִים שֶׁחוֹבְטִים

                                                                      בְּדָלֶת אַמּוֹת.

                                                                      לְלֹא צְלִילִים

לאחרונה אני כותב על סתיו ושוב על סתיו.

כמו בכל שנה, אנמכור לעֶרְגוֹת סְתָו ש-

בּוֹקְעוֹת מִגְּרוֹנִי

כְּצִפּוֹרִים נוֹדְדוֹת

הַכְּמֵהוֹת לָעוּף

הפעם אשתוק (כמעט) ואתן לצבעים לדבר.

מקווה שתהנו מצבעי הסתיו בהרים של מערב ספרד ופורטוגל.

כל כפר בהרים המכבד את עצמו, מתגאה להציג פארק עצי ערמונים עם מלבושי סתיו מיוחדים.

עזבתי את הכפר מאחור, בדרכי לחפש את בגדי היער שצובעים את ההרים 

לא מסוגל להתאפק, עליתי מדלג לגבעה הקרובה טובע בים הצבעים.

התהלכתי כשיכור הלום צבעים, עד שהמום נפלתי שדוד מול העץ שעלה בלהבות זהב. 

עוד כמה צעדים ומעבר לגיבעה נגלה חורש שרכי הסתיו הצבעוניים, עם נוף שגולש אל קצה האגם

להיכן שלא פניתי רעש פכפוך המים כיוון את דרכי.

היה קר נורא וכלכך גשום, אך למי איכפת.

העיקר שזכיתי לטבול ביופי הזה שנרקם אל תוך ליבי.

לִפְנֵי הָאוֹר -

הַקֹּר הִפְשִׁיט מִמֶּנִּי הַכֹּל,

מַזְמִין אֶת הַחֹם

לִמְדֹּד בִּי חִבּוּקִים -

בִּטְנִי מוּל שֶׁלָּךְ

הוֹפֶכֶת שִׁירַת הַיְקוּ -

מִלִּים נִרְעָדוֹת

* * *

בִּרְעִידוֹת בֶּטֶן

אַתְּ מְקַלֶּפֶת עָלִים -

סְתָו בְּתוֹךְ בִּטְנִי

זרזיר כֵּף מבריק

כבר בתמונה הגדולה הסוחפת של ההרים אנרואה את הכפר מאיר לי מלמטה.

מבטיח.  איזה יופי של קרן מאירה.  נס בהרים.

אני מצטרף לעוד כמה שעולים לשביל.  הם ממהרים לכבוש, עולים ונעלמים מעבר לעיקול עם כל האנרגיות שהביאו איתם.  אני נשאר לבד.  לא מנסה לכבוש.  מאט את צעדיי עד שאני מצליח לשמוע את הציפורים.

המצלמה על צווארי חובטת קלות את נוכחותה.  מזכירה לי את שיעור האיטיות שהיא הביאה איתה. את הסבלנות ואת השקט.  אנלא יודע לצלם במהירות.  למדתי איתה להאט עד לקצב הנכון.  הקצב שמאפשר להקשיב, פנימה והחוצה ושוב פנימה.

איי ערפילי הבוקר עדיין כאן.  אני מאט.  הצוק ממול מבטיח נוכחות של הנשר המקראי.  מטר אחרי מטר, אני סורק את הסלעים הזקופים.  מבעד לעננים נשלחת אל כתפי קרן שמש.  משועשע אני חושב שאני חוסם לצמחים שמאחורי את האור.  זזתי מעט ופניתי להביט אחורה.  שם בחגווי הסלע מאירה סתוונית בקסם של אולפן צילום.

כך גומל  השקט המבורך.

אחרכך בבית, גיליתי את הנשרים בין התמונות.  זוג יושב לפתח קינם.

באותו הבוקר הייתי מכוון לשקט ולא ראיתי אותם.

לא תמיד הנשר הגדול, לעיתים הסתוונית הקטנה.

כמה טוב שכך.

כְּצִפּוֹר אַתְּ לִי

מְעַטֶּרֶת אֶת הַשַּׁבָּת -

פֶּרַח סְתָו שֶׁלִּי.

אֲנִי מְקַנֵּן בָּךְ

עֲטוּף נִצָּן וּפֶרַח -

כְּגֹלֶם אַהֲבָה

מקור חסידה הררי

שבת שלום עם אהבה ו- care

והשמש הפציעה בחלון מתוך ענני סערה אפלים.

מאירה באדום את האפלה שסביב.

אֲנִי מְגַלֵּף טַבָּעוֹת שֶׁל אוֹר

מִתּוֹךְ אֶצְבְּעוֹתַי

שֶׁאֶתְמוֹל טָבְלוּ בְּעָשָׁן.

*

בנפש חפצה, אסע מחר לחופשה קצרה בת כשבוע.

ערב חג היום.  גם בפולין הרחוקה של לפני 71 שנים ממש היום, ביום רביעי היה ערב שמיני עצרת.  יום אחרון לשהות הרוסית.  מחרתיים, מי שירצה ייסוג עם הצבא הרוסי.  ינסה להשתחרר מהצבת הגרמנית שאחזה בביתו.  כרגיל לשעת הבוקר, אני נמצא על הגג.  השמש כבר עלתה מאירה.  הסנוניות חוגגות על סעודת החרקים שעולה עליהם על פני האוויר החם.  שתי סנוניות הסתבכו מעט באנטנה על הגג.  בעדינות אני מתקרב לשחרר אותן.  משוחררות, הראשונה נשארת על מקומה, גם השנייה.  הן שרות.  הן מזמרות לי.  מדהים ביופיו.  אחר כך אחת באה ונוחתת לידי, לא חוששת.  אני מתמלא.  עכשיו אני רוצה להעניק מכל המרחב שגדל בי לסבא.  שנאבק במחשבות מחלישות.  שמנסה למצוא חוזק בימים שאין בהם חוזק.  בית במקום שהבית כבר כמעט ולא קיים.  כך עולים דברי סבא כהד בליבי.

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן. כאלה הם פני הדברים עתה. רבים מאיתנו בוכים כבר את זכר העיירה והם עדיין בתוכה.  מקוננים בפני מי שמוכן להטות אוזן את מר גורלם.  רק אצל המתכננים לסגת עם הרוסים יש איזו בבת צחוק קטנה.  מבטים של תקווה.  היום ערב חג ומחר שמיני עצרת.  חג אחרון בבית הזה, שכנראה כבר לא יהיה בית ולא יספוג יותר חגי יהודים.  מאות שנים חייתה כאן משפחתי והנה הגיעו הימים האחרונים.  שמיני עצרת, מכל החגים  דווקא היום הזה מסיים את חיי כאן.  עוצר את כל ההיסטוריה היהודית שהייתה כאן.  יום לאחר מכן, בשמחת תורה, אהיה כבר בדרכים עם עוד אלפים שיחברו לרוסים.  שימחת תורה לא תהיה ביום הזה. לא הדרה ולא כבודה של תורה יבואו לידי ביטוי.  אני מתאר לעצמי שכל מי שיהיה בשיירה הזו, יהיה כפוף.  מי מעט יותר ומי שפוף מאוד.  האין-שימחת תורה תפער בי בור גדול וחשוך.  בור שנוח להתכרבל בו ולהתרפד בצרות שנחתו עלינו ובאלה שעוד יבואו.  לנוח על הכאבים ועל ההצדקות לסבל החדש שנפל עלינו.  אך אני יודע כי אין עלי כך לצאת למסע הזה.  אסור כך לצאת בתכלית האיסור!  בכך אני אמיט כישלון ואמוטט כל סיכוי שלי להצליח.  לכן, ברגל בוטחת אצא למסע.  בביטחון להצלחה.  בשמחה ששאבתי מכל שמחות התורה שריקדוני עד להיום.  כי משם כוחי ואני חייב להצליח!  אין מקום לכישלון.  כישלון פירושו שלא יהיה בכוחי למצוא את בני.  פירושו איבוד החיים.  ויתור על האפשרות לחבור יום אחד למשפחתי שבפלסטינה.  שום דבר לא מצדיק את הנפילה לתוך הכאב.  נפילה ללא קץ.  לא גילוח הזקן ולא נטישת הזהות היהודית שלי מאחור.  השם החדש שבו אזדהה יאפשר לי לסלול את הדרך.  להצליח.   אני מפחד מאשר אני מותיר מאחור.  ריק אני יוצא מביתי ואיני רואה מלפני אלא ערפל שמכסה על כל הבורות שבדרך.  בעוד יומיים אצא לדרך ואשמח ביציאה הזו לחיים חדשים.  אני לא אבכה את בבל.  אני אזכור את בני שממתין ואת ציון-פלסטינה שממתינה גם היא בקצה הדרך.  התורה היא תהיה איתי לסייע בידי.  בשמחה רבה ארקוד איתה בכל צעד שיקרבני לבני.

כך סבא שלי משוחח איתי הבוקר והדברים שלו ממלאים אותי בהרבה צידה לדרך שלי.  מביאים לי את הבית שבלב פנימה.

בַּבֹּקֶר אֲנִי מִתְיַצֵּב

לִקְרַאת מְעוֹף הַצָּהֳרַיִם

לְהַבִּיט בִּי פְּנִימָה

עַד לַכְּאֵבִים

בַּלַּיְלָה

הַמִּלְחָמָה עֲדַיִן מִתְקַיֶּמֶת

מֵהַצַּד שֶׁלֹּא נִכְתַּב

בְּהַרְבֵּה שָׂפוֹת שֶׁמִּתְגַּלְגְּלוֹת בִּי

בְּמוֹרָא

הירח המלא לפני זריחת השמש, סוכות תשע"א - יום השוויון הסתווי