המסע של שירז

טוב לא כתבתי כבר ממש הרבה זמן, כל יום כשאני חוזרת מהעבודה אני קוראת שוב מה שכתבתי ועוזבת את זה למרות שבאמת הייתי רוצה לכתוב כל יום. בזמן האחרון נראה כי באמת כל הבעיות שלי מגיעות בשורה התחתונה למשקל שלי.

לפני ראש השנה שלחתי מיילים של שנה טובה לכמה מהחברים שלי והוספתי גם כמה שלא דיברתי איתם הרבה זמן, לא באמת חשבתי שאני אקבל תשובה, אבל קיבלתי. כשהייתי באוניברסיטה עבד איתי מישהו שבהתחלה היה מאוד מעצבן, מתנשא, חכמולוג ומרגיז, אבל אתם יודעים אומרים שככה מתאהבים.. טוב אני לא אגזים כן, אבל תמיד אמרתי לעצמי שבמקום וזמן אחרים הייתי רוצה שהוא יפנה אלי את תשומת הלב הזאת שהוא נותן לחברה שלו. היתה לו חברה ולי גם היה חבר ככה שזה אף פעם לא היה רלוונטי, אבל היינו בקשר ואפילו ניסינו לשמור עליו אחרי האוניברסיטה, אבל אני נסעתי לטיול ועזבתי את ירושלים, ודיי שכחתי ממנו האמת. הוא ענה לי למייל ומשם הדרך היתה מאוד קצרה. היה מאוד מחמיא לשמוע שהחברה שהיתה לו אז שנאה אותי (למרות שניסיתי להיות אליה נחמדה מאוד, אולי זה היה קצת שקוף) ויצאנו לשתות, ישנתי אצלו ובאמת היה ממש נחמד.

הבעיות כמו תמיד התחילו אחר כך, כשעזבתי. פתאום מצאתי את עצמי בודקת אסמסים, מתחברת למסנג'ר לימים שלמים, בודקת מיילים... כל אחד עבר את זה מתישהו אני מניחה. אני חושבת שזה לא יעבוד בנינו. עכשיו אחרי שניטרלנו את המתח המיני אני חושבת שזו עוד פנטזיה שמימשתי והיא התאיידה לה לאויר. לאחרונה יצא לי לצאת עם כל מיני אנשים מהעבר הרחוק שלי, מישהו שהיה מאוהב בי בתיכון, מישהו שטיילתי איתו כמה חודשים, ידיד ישן שחידשנו את הקשר - ידיד טוב שלי אמר לי - תראי כמה שאת מדהימה, בכל מקום שאת הולכת את משאירה אחריך אנשים תלויי פנטזיות כך שאחרי כמה שנים כשאתם נפגשים שוב מתברר לך שהיו מאוהבים בך ואת אפילו לא ידעת. זה מאוד מחמיא כמובן, אבל הבעיה היא שאחרי שאנחנו שוכבים לא יוצא מזה כלום. בהתחלה זה לא הפריע לי ובאמת היה מגניב, אבל חסר לי קשר. חסר לי להיות במערכת יחסים. אני מתגעגעת לזוגיות שלא היתה לי כבר שנה וחצי.ועכשיו איתו, כשאנחנו ביחד הוא מפנק ודואג לי, ומזמין ומשלם ומצחיק אותי, אבל ברגע שאנחנו נפרדים עוברים ימים שלמים בלי שנדבר, הוא לא עושה שום מאמץ, והוא גר בירושלים ולא מגיע למרכז, רק אני זאת שנוסעת. זה דיי מאכזב. אני מרגישה שהוא הרבה יותר חכם ממני ואיכשהו עלה על זה שאני בלוק של בלונד שלא מסוגלת להתעלות מעל רמת אינטיליגנציה בסיסית. מאוד מאכזב אותי ללמוד את זה על עצמי.

החגים היו תקופה של חשבון נפש בשבילי לא רק בגלל יום כיפור ושבשבוע הבא יש לי יומולדת, אלא בגלל שהיה לי הרבה זמן פנוי ופתאום הבנתי שאף אחד מהחברים שלי לא גר במרכז - כולם או בצפון או בירושלים, וכל פעם שאני באה אני צריכה ממש לתאם שניפגש, אף אחד לא באמת מתאמץ לראות אותי. הבנתי גם שרב החברים שלי הם בנים ושהקשר שלנו התחיל כי הם חשבו שיש להם סיכוי איתי. ועכשיו כשהסיכוי הזה התפוגג לו ונשארתי רק אני, זה לא מספיק מעניין כדי לשמור את זה בחיים. אם הייתי 15 קילו פחות אני בטוחה שלא היו לי הבעיות האלה. שהערבים הפנויים היחידים שלי בשבוע היו עסוקים ושלא הייתי צריכה לרדוף אחרי שארית חיי החברה שנותרו לי.

היום בצהריים היה בא לי משהו מתוק אז בלי לחשוב בכלל המסתי שתי חבילות שוקולד וחמאה, עירבבתי עם בייצים סוכר וקמח ודחפתי לתנור, אחרי 15 דקות יצאה עוגת שוקולד לא כזאת טעימה ופשוט אכלתי אותה עם מזלג מהתבנית, מההתחלה עד הסוף. כשסיימתי הרגשתי כל כך מגעילה ושמנה, אני חושבת שזה היה אפילו לפני שסיימתי הכל אבל המשכתי לאכול עד הסוף, ואחכ הלכתי לשירותים והקאתי. אני לא יודעת אם הצלחתי להוציא הכל אבל הרבה יותר קל לי להקיא וכל פעם מחדש אני מופתעת שיוצא הרבה יותר משבפעם הקודמת. אני לא הופכת את זה להרגל אבל לפעמים אחרי התקפי בליסה כאלה של מתוק מלוח מתוק מתוק זבל ועוד זבל ושקשה לי להפסיק, אני מרגישה שאני שמנה ומכוערת ומגיע לי עונש על זה שלא הקפדתי או שמרתי בימים האחרונים אז אני ממשיכה לאכול גם אחרי שהצורך נרגע, ואחכ הולכת ומקיאה. אני יודעת שאני לא מצליחה להוציא הכל אז נשאר משהו מהעונש אבל בכל זאת שמחה שאני מסוגלת להוציא אם אני מתחרטת, או מבינה באמת עד כמה אני מגעילה.

ד"א - ירדתי עוד קילו ועכשיו אני 77, עוד 12 קילו To Go...