אני עייפה. מה חשבתי לעצמי כשנהייתי אשת חינוך?
בלעתי זבוב והוא תקוע. אני רוצה לרדת מהרכבת הזאת.
שום דבר לא קשור אחד לשני... גרעין זר, הכל זר.
הגיע הזמן להודות שאולי מיציתי את הניסוי?
כל מה שעובר לי בראש זה אגואיסטיות מוחלטת.
לעזוב הכל ואת כולם, הם מתנהלים מצויין גם בלעדיי.
זה הבחירות של האנשים בסופו...
שיבחרו נכון, זה החיים שלהם.
גם אמא שלי לא נורמטיבית... So Fucking what
לא הדרדרתי לזנות ולא לסמים ואני לא כלבה פסיכית
אז יצאתי עקומה קצת, כולם יוצאים.
נמאס לי מחינוך.
ואם המסגרת הבלתי פורמלית הזאת חושבת שהם יצליחו
בלי הצבת גבולות יותר נוקשים, הם חיים בסרט.
סדנת מעורר לכולם!!!
זה לא באמת משנה, גם ככה אף אחד לא מבין ברובד העמוק יותר
חיים בסרט שהם מחנכים בלי להקשיב באמת.
ואם אני ביקורתית מדי אז על הזין שלי, לאנשים לא אכפת מעצמם.
למה שלי יהיה אכפת מהם?
אם התשובה תהיה ׳כי הבסיס להכל זה האהבה׳ אז נדפקתי,
מאוכזבת ברמה הכי בסיסית. אולי הספיק לי.
ואיזה קטע, זה רק היום הראשון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
L.M