|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
מונולוגים מה(אוטו)בוס
בעקבות פוסט של ברכה, החלטתי להתחיל פרוייקט קצר,
הרעיון - עליכם לכתוב על חוויות עבר שחוויתם באוטובוס ולהעביר את המשימה לחמישה אחרים שיכתבו גם הם.
כל אחד יצור קישור לפוסט שלפניו ולפוסט הזה.
אתחיל...
הדייט
בתקופת התיכון יצאתי הרבה, באחת הפעמים החלטתי לקחת סיכון משמעותי ולצאת "בסתר" עם אחותו הקטנה של מי שאפשר לדמות אותו לקוורטרבק של השכבה.
במהלך ההדייט כבר היה ברור שזה לא זה (הבחורה קצת ערסית) ודי מהר החלטנו לצאת חזרה.
בדרך מת"א התיישבנו לנו באחורי האוטובוס ברביעיית המושבים המרווחים (אלה שמולם כסאות בכיוון ההפוך לכיוון הנסיעה) עם הרגליים, כמובן, על המושבים שממול.
באחת מהתחנות עלו שלושה נערים ערסים כבדים עם חכות וכמה דגים שדגו.
התיישבו במושב האחורי והתחילו לעשות רעש ולהציק.
התעלמנו, ביקשנו שירגעו ואז הם החליטו לזרוק עלינו דג (שעדיין מחובר לחכה).
הדג התעופף לו אל בין רגליה הפשוקות של הדייט שלי שהחליטה שמספיק לה.
היא קמה, צעדה למושב האחורי ופיצצה בסטירות וכאפות את זה שזרק.
אני לא מדבר על סטירות נשיות, אני מדבר על מהלומות גבריות, משהו שאם אני הייתי עושה הייתי צריך להתמודד עם כל השלושה.
אחרי המהלומות שלה, גם ההצקות מאחור הפסיקו אבל בעיקר הם עכשיו היו עסוקים (השניים ש"שרדו") לצחוק על זה שחטף והוא, היה עסוק בלמצוא תירוצים מדוע חטף כמו ילדה קטנה.
אני כבר הייתי בטוח שהיא לא בדיוק הטיפוס שלי.
אגרוף במשקל כבד
יום שישי, לא האחרון, אחד ממש ממש מזמן, אני ואג€™ באלנבי בדרך לתחנת האוטובוס כדי לנסוע הביתה.
הרחוב פקוק מאד, עמוס, עמוס. במרחק 100-150 מטרים אנחנו רואים את האוטובוס עוצר בתחנה שלנו,
האוטובוס מלא אנשים, התחנה מלאה אנשים, הרחוב עמוס ולא זז,
האצנו פעמינו אבל לא דפקנו ריצה.
איך שאני מגיע עם הרגל לעלות על המדרגה של האוטובוס, הוא סוגר את הדלת.
אני דופק לנהג על הדלת... אין תגובה.
אני קורא לו... אין תגובה.
האוטובוס לא ממש מתקדם (בגלל הפקק) והנהג מתעלם מסתכל קדימה ולא פותח את הדלת.
אנשים בפנים מבקשים ממנו והוא לא פותח.
התחממתי, קצת יותר מדי.
ובאיזו שהיא הזיה שאני הולך לשבור לו את החלון של דלת האוטובוס (שאלוהים יודע למה זה היה מועיל וכמה גרוע זה היה נגמר),
אני עושה רגל ציר ושולח את אגרוף ימין בחוזקה לתוך החלון.
אפילו צליל מרשים לא יצא מהמכה.
אוטובוס 1 השעם 0.
לא עוברות 5 דקות ומגיע לו קו נוסף כמעט ריק לגמרי (כי כולם עולים על הראשון),
בנתיים הכאבים ביד הולכים וגוברים, לאג€™ לא אמרתי על זה כלום כדי לא לצאת עוד יותר טמבל.
בזמן הנסיעה אני מנסה להשאר רגוע ולהתנהג רגיל, למרות שהיד מנתפחת.
איפה שהוא בדרום ת"א, אני מאבד את ההכרה, מסתבר שקצת מחרחר, משהו סטייל אפילפטי.
אג€™ לידי נקרע מצחוק, הוא ושתי בנות שישבו מאחורינו.
אחרי כדקה אני מתעורר, מסתכל לאג€™ שנראה מאוד משועשע ואומר לו "התעלפתי".
לוקחות שניה ורבע לאג€™ להבין שלא עשיתי את עצמי ולראות שאני לבן כמו סיד.
אצלי עברה המתקפה והתחלתי להרגיש יותר טוב.
אג€™ נלחץ מאד ורצה שאולי נרד מייד, שכנעתי אותו שנשאר.
בשבוע וחצי שאחרי האירוע הייתי צריך להרגיע אותו מרגשות האשם שתקפו אותו על כך שיכולתי למות בזמן שהוא מת מצחוק.
לזכותו יאמר שלפני שנסענו לת"א אמרתי לו שיש לי איזה קטע קומי חדש (היינו סטנדאפיסטים) שאני חייב להראות לו אבל אח"כ,
לא ליד כולם.
חייל מתאבד
קורס מ"כים, אני יוצא הביתה ליציאה לא מסודרת, רק לשישי.
שבת בלילה, עולה על אוטובוס בתחנה הישנה של ת"א לכיוון צפון, חזרה לשטח אש.
אוטובוס כמעט ריק, אני, מישהו מהגדוד ועוד 2-3 אנשים.
אנחנו מתיישבים במושב ליד הדלת האחורית, הוא ליד החלון אני במעבר, נשקים בין הרגליים.
הקו ממשיך להיות ריק.
אחרי כמה תחנות עולה ערבי ומתיישב משמאל לנו,
את כל האוטובוס יש לו, אבל הוא... לידנו.
סבבה.
יש לו שקית חשודה ששם בין הרגלים.
סבבה.
פתאום הוא מתחיל להתפלל,
אללה הוא אכבר, אללה פה, אללה שם, יהי שם אללה מ...
פחדנו.
מאד פחדנו.
אנחנו מחליטים בינינו שהוא מסוכן לנו.
המחסנית כבר היתה בנשק, דרכתי ושמתי את הנשק על הרגלים לכיוון ה"עוין".
נשבעתי לעצמי שאם הוא מקרב לשקית, אני יורה.
למזלי הגדול, הוא לא.
למזלי.
אני מעביר את השרביט לכותבות האהובות עלי:
דודה מלכה (ליאת) - מקפיאה את הבמיה, שלא יחסר בעונה
אריאלה רביב - לשאוף לנשוף
חבצלת - היד שמנענעת את העריסה
דוליק - המכשפיה
הזויה - בנויה לתלפיות
סעו בבטחה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
