היה בשנות השמונים והתשעים ואולי גם בראשית המילניום מדור במוסף סוף השבוע של עיתון מעריב מדור בשם זה בטור שבועי של מאיר עוזיאל נקרא שיפודים. הרעיון הכללי היה שהעולם מחולק לצפרדעים ונסיכות, שצריך לנשק הרבה מהסוג הראשון עד שמוצאים, פעם אם בכלל, גם נסיך או נסיכה אמיתיים.

נזכרתי בזה הערב תוך כדי שהסחתי עם חבר לפי תומי והערתי שבאותו ערב שבו צפינו בסרט "המפגש" שאני חשבתי למחורבן והוא מסתבר הכתיר אותו דווקא כאחלה סרט או מחמאה בסגנון יצאתי לאחד הדייטים הגרועים אם לא ה  שהיו לי בחיי. ושצריך לנשק כמה קרפדות רציניות וכן הלאה... עד שהתחבר לי פתאום עם זה שאני קוראת לה כל הזמן נסיכה (פעם princess ופעם prinzessin, אנגלית וגרמנית לסירוגין) שזה בעצם בכלל בהשראת הפרינצ'יפטה של רוברטו בניני (החיים יפים) וגם התדליקי דוד נסיכה של הלסביהונסט שבטח קיבלו השראה מבניני או מנסלי ברדה שאמרה שכך נוהגות ונוהגים מקורבותיה ומקורביה לכנותה או משניהם ביחד.

נזכרתי בשנות העשרים המוקדמות שלי, התקופה שלמדתי באקדמיה למוסיקה, שהיתה אולי המופלאה בחיי וגם הנוראה בהם בעת ובעונה אחת, כי הם היו אז מצד אחד עמוסים בסקס ומצד שני עוד סברתי אז בשוגג שאני אמורה לקיים אותו עם גברים או ליתר דיוק רק איתם. 

אחד הגברתנים היותר תאוותניים שדרכי הצטלבה בשלהם אז היה חלילן שהיה מיודד איך שהוא עם כמה מבני החבורה העיקרית שהייתי כרוכה בה אז. אני זוכרת ארוחת ערב או מסיבה באיזו דירת שותפים שבה נכחו כמה מהם, שבשלב כלשהו במהלכה הוא ואחת הבחורות שהיו שם פרשו לשעה ארוכה לאחד החדרים. דווח שמישהי אחרת שניסתה בתמימות להיכנס לשם תפסה אותם מתענגים זה על זו בתנועות נמרצות בקצב מתקדם.

בהזדמנות אחרת הוא התחנן בפניי שעה ארוכה והפציר בי שאתן לו לרדת לי. בסופו של דבר נכנעתי ונעתרתי לו. ייתכן שהתרוצצה שמועה אז בין הבנות שהבחור מפגין גמישות לשונית מרובה, הודות לאימון המסיבי שהוא זוכה לו בזכות נגינתו בכלי נשיפה מעץ, כך ששווה לצאת לסיבוב עליו. לא נכחיש זאת...

אבל אותה פעם היתה כאין וכאפס לעומת הלילה הראשון שלי איתה, אצלה בדירה, זו שלה בברלין, לא המגורים התאגידיים במינכן בחדר מלון, אחרי שביליתי כשלושה שבועות במעין התערבות-תחרות סיינפלדית משל עצמי, אדונית לתחומי, מלכת הטירה, ראשת האחוזה...

עוד 1/4 לספירה. עד האיחוד הבא. אצלי הפעם.