יוצאת מארון הקודש

לאחר שסיימתי עשרה ימים של זריקות הורומונים מתחת לפופיק (כל ערב, לבד, רק אני והמזרק עם אמפולות מדודות היטב), אני הולכת מחר בבוקר לשאוב ביציות. זה חלק מההכנות שאני עושה לפני טיפולי הכימותרפיה. כימותרפיה, מתברר, עלולה לפגוע לי בשחלות וביכולות שלי לבייץ בעתיד. אז ישאבו, ויפרו מתורם אנונימי שנמצא במאגר של איכילוב. אני יודעת עליו רק פרטים מעטים.

אני מתרגשת. ביום רביעי יהיו לי כמה עוברים קפואים, שישוכנו במקרר של איכילוב. אני אהיה כאילו אמא, לעוברים מוקפאים. זה לא באמת תינוק, זה רק אוסף של כמה תאים ספורים, זה הכל. ובכל זאת. המטען הגנטי שלי ושל התורם יתמזגו שם, בתנאי מעבדה, בתוך מבחנה, ויוקפאו לכמה שנים.

עוד לא החלטתי אם אני רוצה לעשות ילדים. זה לא בא לי באוטומט, זה לא ברור לי שאני ארצה להרות בעתיד, בלי קשר לסרטן. עם כל מטעני האופטימיות שלי, אני גם ריאליסטית לא פעם - רואה את המלחמות והמחלות, את זיהום האוויר והאלימות, החמדנות הקפיטליסטית והטרגדיות האנושיות שמזדמנות לנו לסדר היום כל יום.

אבל עכשיו, פתאום שאומרים לי שאסור לי להיכנס להריון - בטח בזמן הטיפול הכימותרפי - ולפחות שנתיים לאחריו, פתאום בא לי. אומרים לי שאסור, אז אני רוצה. אני מסתובבת ברחוב וכל מה שאני רואה זה נשים בהריון ותינוקות יפים. אני הולכת לקופת חולים בשביל עוד טופס 17 או בדיקות דם, ומבייצת כמו מטורפת רק מלראות את האמהות הצעירות, את התינוקות הרכים.

מחר יסתיים שלב נוסף בהכנה שלי לקראת הכימותרפיה, ואני לא רוצה שהלילה הזה ייגמר. בעיקרון, אין יותר הכנות לקראת השבוע הבא, הטיפול הכימותרפי הראשון שלי. קראתי על התרופות הכימיות שיכניסו לי בעירוי, על תופעות הלוואי הנלוות. אני מקווה שהתרופות לא יכרסמו בי. מילא, השיער, שינשור, לא נורא. בסך הכל שיער. אבל התופעות האחרות - העייפות, למשל. ואני כבר כל כך עייפה, מההורמונים, מהנסיעות הלוך ושוב, כמה רופאים ורופאות, אחיות, מזכירות רפואיות, מעבדות ומכוני בדיקות כבר ראיתי בחודשים האחרונים. שני ניתוחים בתוך חודש, וכל הזמן הזה - מרגישה הכי לבד שרק אפשר.

הבדידות הזו לא פשוטה. לפעמים אני מתאפקת חזק חזק באוטובוס בדרך הביתה, רק לא לפרוץ בבכי. ההורמונים השתוללו לי בגוף. ובעבודה, לפעמים, העיניים מתמלאות דמעות, בלי שליטה, בלי סיבה. או בתור לרופאה או למזכירה הרפואית בשביל אישור של איזו תרופה - בכי שקט. דמעות, דמעות. אני עייפה, אבל לא מותשת. אני דווקא ישנה היטב בלילות. נרדמת מוקדם, מתעוררת מוקדם. כבר חודשיים שיש לי יקיצות טבעיות - מוזרות משהו - עוד לפני 6 בבוקר. לפעמים אני מתעוררת כבר לפני חמש.

ושום דבר אחר עכשיו לא מעניין אותי, אין לי מקום לדברים אחרים. זה רק אני והסיפור הסרטני שלי, והטיפולים שתיכף יגיעו. וכל הזמן הזה, לבד לבד לבד. זר לא יבין. התפרצויות בכי בבית. בהייה בטלוויזיה. אין לי סבלנות לכלום. אני קוראת מיילים של אקטיביסטיים, על מה שקורה עם המורים והסטודנטים, מתארגנים לשביתה ארוכה במערכת החינוך (אני בעד). אני עונה יפה, שעכשיו, עקב נסיבות רפואיות וכו' וגו' , נבצר ממני לקחת חלק בהתארגנויות השונות. שלום ותודה. להתראות עוד כמה חודשים טובים. יש לי גם הקרנות מתישות לעבור לאחר הכימותרפיה.

מחר אני אהיה כאילו אמא. לא מדובר בממש תינוקות. כולה כמה תאים שיתחלקו ויוקפאו. נשמה לא תספיק להתגלגל לתוכם (ביררתי, ברור שביררתי). האחריות הזו שאני כבר חשה בה, מרגשת אותי. אני מדמיינת איך הם ייראו, אם בכלל אשתמש בהם. אילו גנים יהיו רצסיסיביים ואילו גנים יהיו דומיננטיים. כמה ביציות ייקלטו בכלל. כמה עוברים יקפיאו לי, איך אני ארגיש לאחר התהליך הפולשני הזה. האם אבכה מחר כשאתעורר מההרדמה. כי הנה, עוד שלב ייגמר מחר, השלב האחרון לפני הטיפול ראשון.

(תודה על התגובות בפוסטים הקודמים)