
(בבית החולים, טיפול שני. צילום: יעל פרייברג)
אין לי שדיים. יש לי ציצים. אני אישה. בימים האחרונים אני מרגישה פחות אישה. טיפולי הכימותרפיה מטשטשים את הזהות הנשית שלי. הסרטן היה בציצי הימני. הציצי נותח פעמיים בתוך חודש. הצלקות נותרו. הצורה של הציצי השתנתה. יש חלקים בציצי המנותח שאין בהם תחושה.
לפני הטיפולים הקפיאו לי את הפעילות של השחלות כדי שהכימו לא יפגע בפוריות שלי. אני לא מקבלת מחזור חודשי, הפעילות ההורמונלית שלי בנסיגה. אני מצוברחת, אני עצובה, אני כועסת. אני שמחה שאני בחיים. אני שמחה שהסרטן לא שלח גרורות למוח.
השיער התחיל לנשור. בראש וגם במקומות אחרים בגוף. לגוף יש ריח אחר עכשיו, בגלל כל הרעל שמשתחרר דרך כל נקבובית אפשרית. בימים שלאחר הטיפול אני לא מסוגלת להריח את עצמי.
לא מכינים אותך לטלטלה הרגשית. מכינים אותך באופן שטחי ביותר: השיער ינשור, חושי הטעם והריח ייפגעו. אני לא מרגישה טעם, וחוש הריח התחדד בטירוף. הראייה גם מיטשטשת מיום ליום. העיניים שורפות וצורבות. יש בחילות. את עלולה להקיא. את תהיי עייפה. כל תופעה נמדדת בפני עצמה. אבל המכלול - אף אחד לא דיבר איתי על המכלול.
אף אחד לא סיפר לי שאני אקום בוקר אחד וארגיש פחות אישה מאיך שהרגשתי שבוע או שבועיים קודם לכן. אני מתעוררת בבוקר, בחיוך. מברכת את העולם. בוקר טוב, תודה שהתעוררתי. יש לי עוד יום. זה היה ככה גם לפני הסרטן. עכשיו זה מקבל משמעות נוספת. תודה שהתעוררתי. יש כל כך הרבה אנשים שזה לא קרה להם הבוקר.
יש שתי שניות בבוקר, כשאני מתעוררת ולא זוכרת. לא זוכרת מהכימו ומהשיער שנשר. ואז, כמו גל, זה מגיע. הזיכרון יחד עם הבחילה. אני ישר שולחת ידיים לראש ומלטפת. על הכרית יש קצת שיער. אני בודקת את הגבות שמתחילות להיות דלילות. בודקת את הריסים. והעייפות, אוף. כמה שאני עייפה.
אני לא השיער שלי ואני לא הגבות שלי. אני לא רק הציצים והשחלות שלי. אני אישה, אני יודעת, אבל לפעמים אני לא מרגישה כזו. אני לא מרגישה אישה. ועכשיו זה כל מה שאני הכי רוצה להרגיש. אישה.