אחת הקומדיות החביבות עליי משנות ה-80 היתה הסרט "The Money Pit" עם טום הנקס ושלי לונג.
זוג צעיר מפונה מדירתם במנהטן וקונה בית יפהפה במחיר מציאה. כמובן שיש לזה סיבה, שהם מגלים מהרגע שהם נכנסים לבית. הבית מתגלה כבית אימה, שמתפרק כולו וששיפוצו מחסל להם את חשבון הבנק.
שנים לא חשבתי על הסרט הזה, אבל עכשיו שאנחנו באמצע/סוף תהליך שיפוץ של דירה ישנה שקנינו נזכרתי בו שוב. התחלנו את התהליך לפני שנתיים וחצי, כאשר קנינו את הדירה. הדירות בירושלים כל כך יקרות שלא יכולנו לקנות משהו חדש באזורים איפה שרצינו לגור. לא חלמנו בחלומותינו הגרועים ביותר שכל כך הרבה זמן אחרי הקנייה עוד נגור בדירה שכורה, כי השיפוץ של הדירה עוד לא הסתיים. כל פעם אומרים לנו עוד מעט. היינו כבר צריכים לעבור בסוף הקיץ, אבל העבודה לא נגמרה. סיוט!
קומבינציה של ביורוקרטיה (אישורי בנייה של העירייה) שכנים מהגיהינום, ששמו לנו רגליים איפה שרק יכלו ועיכבו את השיפוץ גם באלימות (שכן חסם את הגישה לבית כך שמערבל הבטון לא הצליח להגיע עד לדירה כדי לצקת את הגג), בעלי מקצוע בלתי מקצועיים ורשלניים (מעורך הדין עד אחרון בעלי המלאכה) גרמו למצב הזה.
כמובן שעל כולם קיבלנו המלצות, אלא מה? 
תקראו לזה חוסר מזל, תקראו לזה מה שאתם רוצים, התוצאה היא שאנחנו חייבים לעזוב את הדירה הנוכחית בעוד שבועיים מקסימום והדירה שלנו נראית כמו אתר בנייה. כל פעם שנראה שעומדים לסיים מתגלה ליקוי נוסף שמצריך הריסה של קירות, חרסינות, ריצוף, תיקוני טיח וצביעה מחדש.
אתמול למשל גילינו במקרה שהחשמלאי, שהתחיל את העבודה ונעלם, "שכח" לעשות חיבור חשמל לכיריים, למזגן, לטלויזיה ולמחשב. הוא בוודאי לא עבד לפי תכנית החשמל של האדריכל. כתוצאה מכך החשמלאי החדש הרס חצי קיר + ארונות מטבח כדי להוציא חשמל לכיריים.
אני הייתי מנסה לדחות את המעבר עוד קצת, אבל זיס טוען שאם לא נעבור לשם פיזית, גם במצב הנוכחי, לעולם לא יסיימו את העבודה. אני יודעת שאסור להישבר עכשיו, לפני הסיום, אבל אני לגמרי מיואשת ולא ישנה בלילות מרוב מחשבות ודאגות.
טוב, בפוסטים האחרונים שיתפתי אתכם בחלק מהקשיים והדאגות שיש לי עכשיו, תודה שאתם כאן לעודד אותי.
הגיע הזמן לעבור לפוסטים יותר אופטימיים או לפחות מקצועיים. 
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
