אני תמיד בוכה, אני כל כך רוצה לצאת מזה אבל אני פשוט לא יכולה!!!!
אני מרגישה כל כך לא שלמה עם עצמי כאילו יש משהו אחר בחיים שלי שאני צריכה לעשות ואני דוחה, כאילו אני לא משלימה את האני האמיתי שבי.
וזה שובר אותי.
אני לא נהנית מכלום, תמיד בוכה, מרחיקה ממני אנשים, חברים.
אני לא יודעת מי אני בכלל..
איפה הילדה שצחקה כל הזמן? איפה הילדה שתמיד היה לה טוב?
אולי היא לא הייתה קיימת אף פעם.
לחשוב על זה ברצינות, יכול להיות כואב.
אני רק מרגישה שאני רוצה שקט פנימי, מישהו שיגיד לי שהכל יהיה טוב אבל עדיין בדרך שלי.
ואם אני לא רוצה סקס אז לא צריך זה לא שאני לא בסדר.
או אם אני רוצה לרוץ ברחוב, לקפוץ לצחוק. זה בסדר כי זאת אני!
ואף אחד לא צריך לומר לי שזה לא בסדר או לא נכון.. כי זה מה שבא לי לעשות ורק לי!
ומי שרוצה אותי ואוהב אותי צריך להיות איתי כמו שאני ולא לרצות לשנות אותי בעד שום דבר שבעולם. ומי שלא יכול שיתרחק!
אני כל כך כועסת!
על הכל אני כועסת, אני אפילו לא יודעת למה אני כועסת אני רק יודעת שאני כועסת כל כך ואני שונאת את זה!
שונאת כל כך.
אני רוצה לרוץ רחוק, לנסוע מפה..! נמאס לי
פעם הייתי שונה,
הייתי כותבת, יוצרת, מנגנת מציירת.. איפה הימים האם?
כאילו אכלתי את עצמי לאט לאט במשך הזמן וניסיתי ליצור משהו שניראה טוב, משהו אחר.
בסופו של דבר כל מה שעשיתי זה הרעלתי את עצמי יותר ויותר ועכשיו מה שנישאר לי לעשות זה להקיא, להקיא את הכל! את עצמי.
עד שאני יחזור להיות שלמה.
כמו פעם..
*Pumpkin*
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
