תודה לכל התגובות התומכות, שכל אחת ואחת שקראתי פרסה לי חיוך כ-ז-ה ענקי על הפנים. תודה. 
אין לי הרבה זמן לעדכן. בחיים שלי לא הייתי עסוקה כל כך, לתקן את מה שהרסתי.
התחלתי להשקיע בלימודים, שבגלל הדיכאון זנחתי
התחלתי לעבוד שוב לחסוך כסף, כי תמיד טוב שיהיה
והתחלתי פשוט להירגע...לתת לחיים לקחת אותי לאן שירצו, בלי לחשוב יותר מדי קדימה.
פעם אחת, אחרי יום עמוס בבית הספר וישר אחר-כך בעבודה, ישבתי לארוחת צהריים בעבודה,
בצד, הרחק מהכל. אני ממלצרת כשאני לא לומדת.
פתאום ניגש אליי בחור מבוגר והתיישב לידי. הבטתי בו בביישנות, לא הבנתי מה הוא רוצה והאמת
שפחדתי שהוא איזה זקן עם חיבה לצעירות.
אבל משהו במבט שלו אמר לי אחרת
"את מיוחדת, את יודעת?" הוא אמר ולא חייך. היו לו עיניים ירוקות בהירות.
ניסיתי לחייך, מעט מודאגת.
"אני לא פונה בדרך כלל לאנשים, האמת אני די סנוב בקטע הזה," הוא אמר בחיוך, אמר לי את שמו ושלח את ידו ללחיצה.
לחצתי את ידו, עוד שותקת
"אני גרפולוג בתחום, אני יכול לקרוא אנשים."
חייכתי. כמובן שלא אמרתי לו שאני מאמינה בזה כמו שאני מאמינה בחזירים מעופפים לבושים בחצאית טו-טו.
כאילו הוא קרא את מחשבותיי החיוך שלו גדל
"את בחורה שאי אפשר להגיד לה מה לעשות," הוא אמר והתקרב אליי קצת, "ועברה עלייך לא מזמן
תקופה לא קלה, אני צודק?"
ניסיתי להיראות אדישה
"מישהו שאהבת שבר לך את הלב. תני לי לנחש..." והוא אמר את מס' האותיות בשם שלו ואת האות הראשונה.
כמעט פלטתי את הארוחה שלי. הוא צדק. הוא צדק בהכל.
"איך אתה יודע?" אמרתי, בוהה בו
הוא חייך ולא ענה. לפתע החיוך נעלם והוא הביט בי בריכוז. נעשיתי אדומה כעגבנייה.
"את יודעת מה הבעיה שלך?"
חיכיתי שהוא יענה לי. התחלתי לחשוב בראש "טיפשה..מפגרת...חסרת טאקט...מכוערת.."
"הבעיה שלך שאת טובה מדי."
"סליחה?"
"את טובה מדי. רואים לך את זה בעיניים. את רואה את הטוב באנשים, חסרת טינה, תמיד מאמינה. תמיד אוהבת."
שתקתי. באותו הרגע רציתי מאוד להתרחק ממנו. הוא צדק כל כך שזה התחיל להפחיד אותי
"ברגע שאת תביני מה את שווה, גם הסביבה תראה את זה." הוא חייך וקם ממקומו, "תזכרי את זה."
ואז בלי עוד מילה הוא פשוט הלך משם, משאיר אותי ישובה במקומי, תוהה.
אחרי זה בערב הלכתי למסיבת יום הולדת של חברים.
הייתי כל כך עייפה אבל נהנתי. וקרה דבר נורא מצחיק:
ידיד אחד שלי, שבדר"כ תמיד היה זורק לי הערות ואני מתעצבנת עליו ונעשית אדומה, לקח אותי לצד
דיברנו, והוא סיפר לי על בחורה שפגעה בו. צחקתי ואמרתי שאני יודעת בדיוק איך זה.
פתאום הוא הביט בי כאילו הוא רואה אותי באור שונה
"את יודעת, תמיד חשבתי שאת סתם ילדה יפה וטיפשה," הוא חייך, "אבל מסתבר שיש לך גם אישיות נהדרת."
נעשיתי אדומה. זה תמיד ככה. אנשים תמיד שפטו אותי. קראו לי סנובית או פאקצה. אף אחד לא ידע באמת
מי אני וגם לא ניסה לפני שהוא שפט אותי. אני כל כך שונאת את זה
"את כל כך יפה שאני חייב לנשק אותך," הוא אמר לפתע ללא התרעה.
התרחקתי ממנו, נבוכה, הסברתי לו שאני לא רוצה שום קשר לבנים, לפחות לא בתקופה הקרובה.
"אני לא מבין בנות כמוך," הוא אמר, "את לא רואה איזה מדהימה את? איזה יפהפייה את?
נותנת לחתיכת חרא להוריד לך את הביטחון? תסתכלי עלייך! מה יש לך?"
שתקתי. למה אני באמת ובתמים לא מצליחה להסכים איתו?
הלכתי מהמסיבה, כהרגלי לאחרונה, תוהה מה לעזאזל..
והיום אחרי בית ספר פגשתי את אקס. אחרי שלא ראיתי אותו כמעט שלושה שבועות.
הוא היה על האופנוע, ועצר פתאום בכביש, מביט בי.
לקח לי כמה רגעים ואז קלטתי שזה הוא. הוא לא זז ומכוניות מאחוריו התחילו לצפור
ופתאום ללא אזהרה הוא חתך ועלה על המדרכה, נעצר, מוריד את הקסדה והביט בי
עמדנו אחד מול השני, ברגע של דממה.
"היי," הוא אמר
"היי," עניתי.
רציתי ללכת משם. הרגשתי חולה, עייפה. ופעם הראשונה הלב שלי לא קפץ בדילוגים
או התכווץ בכאב כשראיתי אותו.
אחרי שיחה יבשה אמרנו "להתראות," והוא שלח לי את ידו. נתתי לו "כיף" קצר והלכתי משם.
משאירה את הרגשות הגוססים אליו ותיבה חשוכה ואטומה בתוך הלב, שאת המפתח אליה, זרקתי מזמן.
אני רוצה כל כך את חופשת פסח כבר.
שבוע של חוסר דאגות ושל חופש. מהכל.
אבל אני גאה בעצמי. אני משתפרת. צעד אחר צעד.
"צעד אחר צעד"
אוהבת אתכן כל כך
Anna-Mania
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Anna-Mania
