בתקופה האחרונה מאד קשה לי לשאוף. גם לנשוף. בכלל, כל מה שקשור בנשימה נעצר קצת, על ידי תופעה שרבים יודעים להסביר אותה, ואף אחד לא יודע לפתור: אף סתום תמידית. המון הסברים קיבלתי, מכל מיני סוגים.

היו הסבר רפואי (גודש בדרכי הנשימה, יתכן שעל רקע אלרגי), הסבר אקלימי-סביבתי (חילופי מזג אוויר, העולם משתגע) הסבר רפואי מזרחי (חסימה אנרגטית), הסבר רפואי מזרחי אחר (מזמן לא שתית ערק. זה טוב, זה שורף חיידקים).

העניין התקדם גם להסברים סוציאליים (כולם סובלים מזה עכשיו), להסברים פסיכולוגיים (אולי חנוק לך בבית. מה שלום אמא?),  ואפילו להסברים תיאולוגיים (ממה זה בא - רק אלוהים יודע).

אבל התיאור הקולע ביותר של המצב, או ליתר דיוק הדיאגנוזה הנפוצה אותה אני נוהג לגנוח מדי פעם כשנשבר לי, הוא:

"ססס-אמאמ-אמ-אמק, נשבר לי!"

(כמובן שקשה יותר להבין מה אני רוצה בדיוק כשזה נשמע יותר כמו אבּ-אבּ-אבּק, והנה על הדרך הסיפור קיבל גם זווית מגדרית)

בכל מקרה חדלתי מלעסוק בנסיונות לפתור את הבעיה, ואני מתמקד בטיפול בתסמינים. תסמינים אלו כוללים עצבנות יתרה, קשיי הגייה, ונטייה לרחמים עצמיים ולהגיגים אודות המוות המתקרב, אבל ללא ספק הסימפטום המטריד ביותר הוא כמובן הזלף הארור הזה מהאף. זה בא בזמנים הכי לא צפויים, זה בא בשפע, וזה מחייב פתרונות יצירתיים.

בפעם הראשונה שזה תפס אותי באמצע משפט שלחתי בזריזות יד לכיס והעליתי משם פיסת נייר ירקרקה ומעט מקומטת. זה ספג יופי, אבל (א) היה קטן מדי ו-(ב) מקרוב, ההדפס נראה לי מקושקש ומיותר לגמרי.

כעבור זמן לא רב, כשהחלו פיסות הנייר הירקרקות שבכיסי להתמעט, עליתי על משהו נהדר. יש מקום אחד, נדמה לי שזו חווה, שם מסכימים לערוך איתי סחר חליפין: אני נותן להם נייר ירקרק אחד, והם בתמורה נותנים לי קופסה מלאה של ניירות לבנים, נקיים וחדשים לגמרי! המון!

בינתיים הסידור הזה מחזיק מעמד וכולנו מרוצים.

רק דבר אחד לא ברור לי. לפעמים, חוץ מקופסת ניירות מלאה, הם נותנים לי גם כמה דסקיות מתכת זהבהבות. הן מעט גדולות מכדי לאטום בעזרתן את הנחיריים, ועד כה לא מצאתי להן שימוש אחר.

יש הצעות?