לא מבין את זה.

אנשים לא נוגעים בלחם כל השנה. פיתות - חס וחלילה. פסטה? זה משמין, זה קמח לבן, זה לא בריא וכו' וכו' וכו'.

אנשים יכולים לא לאכול אורז חודשיים. לא לנגוע בחומוס. תירס, פור גאד סייק. מי בכלל אוכל תירס?

פתאום כולם רצים.

מתייחסים למוצאי פסח כמו לצפירת ארגעה. מגיחים מהמקלטים בריצת אמוק, משפשפים עיניים לנוכח השפע הפתאומי, מתנגשים זה בזה, מגששים בעקבות ריח הלחמניות.

מה קרה?!

הדי כרסום המצות עדיין לא גוועו, וכבר מתנפלים!

איפה קצת מתינות, קצת דרך ארץ... הרי החופש האמיתי הוא חופש מתאוות, אמר פעם יהודי חכם אחד (שאמנם גורש מחיק היהדות בחרפה, אבל לא זה הנושא). אז לא נאכל לחם הערב, גם ככה למי יש בכלל מקום. בושה, זה מה שאני חש כשאני רואה את ההתבהמות הזאת. פשוט בושה.

לחם. גם כן תאווה.

וויסקי, לעומת זאת - אחחח, לזה ייקרא תאווה אמיתית.

שבוע! שבוע שלם בלי וויסקי! מי המציא את ההתעללות הזאת?! איך הבנאדם אמור להעביר ככה שבוע שלם, ועוד עם כל המשפחה?

לא לפני פסח צריך לסייד את הבית, אלא אחריו, כדי לכסות את השריטות על הקירות.

מה אכפת להם, מה, זה מאפה?! זה תופח? חמץ? סתם התעללות. תאמינו לי, אילו היה לבני ישראל וויסקי במצרים, או אם היינו  עבדים בסקוטלנד (הו, געגועים אבודים), הדבר הראשון שהם היו לוקחים איתם זה וויסקי.

- "סינגליהו, צריך להזדרז, יוצאים"

- "איזה יוצאים, מאלטה, מה יוצאים! אלף פעמים אמרתי לך- לא אורזים את הוויסקי מתחת לכבשים!"

ועכשיו, אם תסלחו לי כולכם, אני הולך למזוג לי מנה כפולה.

צריך איכשהו לבער את כל המצות האלה מהבטן.