מה אני בסך הכל רוצה? רק ליפול על גן עדן

בחמישי האחרון היה לנו יום גיבוש מהעבודה. גולת הכותרת הייתה רפטינג על הירדן ברמת ראפיד מינוס 6. היה כיף 

הרשו לנו לעשות גם בודי רפטינג שזה אומר לזרום עם זרימת הנהר ללא סירה. רק אני וחגורת ההצלה. היה כיף לאללה. שחיתי מלא.

כמובן שהטבילה הראשונה לא קרתה ביוזמתי. העיפו אותי למים בסגנון של תמות נפשי עם פלשתים. נקרא לו אוהד, נראה לי שכבר קראנו לו ככה באיזה פוסט פה...

התמקמנו על אותה סירה ועוד לפני שהספקתי להגיד רובינזון קרוזו הוא כבר תפס אותי והעיף אותי למים יחד איתו ועם תנופה שלא הייתה מביישת את אלוף העולם בהטלת כידון...

היה כיף.

התחלנו לטפס על סירות נודדות וזרקנו אנשים למים, חלקם צחקו, חלקם קיללו את אמאמא שלנו, בסוף לא נשאר אפחד יבש

לכשהסתיים, עלינו לגדה רטובים עד לשד עצמותינו. היה צל וקר. ואני כמובן לא מסוגלת לשבת על התחת ולחכות לאוטובוס (מישהו אמר היפר?) אז תפסתי את אחד הבחורים והתחלנו לטפס במעלה השביל, א. כדי להתייבש קצת, ב. כדי להתייבש עוד קצת...

פתאום!    

באו הג'יפים שהיו אמורים להחזיר אותנו חזרה לגדות, מקום ארוחת הצהריים!

והם כבר עמוסים לעייפה באנשי הייטק רטובים, רעבים אך מרוצים. הבחור טיפס על ג'יפ עם מקום פנוי ואני המתנתי לבא. שהיה מלא. והבא אחריו שגם היה מלא. אז בסוף הנהג אמר לי לטפס מאחורה ולהחזיק חזק .

טוב, אם אתה מתעקש...

פייי! גולת הכותרת של היום הזה!

אני עומדת מחוץ לג'יפ, צמוד לגלגל הרזרבי, מחזיקה חזק בפרופילים של הגג, אמנם נסיעה קצרה אבל היה כיף לאללה. מחיאות כפיים, שריקות – היה קטעים.

בסוף היתה לנו סדנת יין ואלכוהול, מה שעשה את הדרך חזרה למרכז עליזה במיוחד.

התיישבנו כל החברה הטובים במאחורה של האוטובוס וצחקנו כל הדרך חזרה.

המסקנה הסופית היתה שכבר חייבים למצוא לי חבר כי זה לא יכול להיות שבחורה כמוני עדיין לבד

לצערי אין לי זמן בימים האלה לעבד את תוצאות הפרויקט. אולי שבוע הבא יהיה יותר רגוע.

מבטיחה לא להרים עוד כפפות כאלה בזמן הקרוב