לפעמים טוב להיות מבודד קצת .

לפעמים זה יכול להיות הדבר הכי כואב

תנו לי קצת את השקט לנפש ..אני רוצה להעלם ולצאת כבר לראות עולם אחר.. להתפאל כבר מדברים אחרים. להרגיש שוב מן אושר ושחורר בלתי פוסק.. . אפילו שזה היה לפני כחודש פעמיים בחתונה, ובטיול מהעבודה עם המון שחרור ואנרגיות

.הגוף ואני דורשים את זה שוב.

מעיק אנשים חטטנים

מעיק אנשים צבועים יותר מידי .

מעיק אנשים שנכנסים לאורך החיים שלי . שהם לא מכירים מספיק באמת את סיפור..

שזה קורה בא לי פשוט להתבודד בתוך עצמי..אבל שזה נהיה יותר מידי

אני מרגישה בודדה..

לפעמים להיות מבודד זה טוב קצת, כי יש שקט מהאנשים והמעוקות הללו של השגרה.

אבל זה יכול להיות הדבר הכי כואב. כי זה רק אתה ואין אף אחד סביבך. 

 ******************************************

אני מותשת נפשית  לפעמים שזה כ"כ צובט בלב ומכווץ אותו.. בעוצמה כ"כ כואבת בלתי  ניתנת לתיאור.

רק שאני חושבת עליה, העיניים שלי מתחילות להיות אדומות, שורפות מכאב ומשתחרר מתוכן דמעות שרוצות לזעוק שקשה להן, שרוצות את האוויר שלהן חזרה, את האושר שלהן חזרה.את אהבה שידעו לחוות חזרה.כאלו משהו כלוא בתוכן שלא יכול לצאת ולהשתחרר, מן מעגל של סבל שסובב בתוך עצמי .. מן מעגל שרוצה פשוט גם לאהוב  כמו שצריך.שרוצה לדעת שאוהבים אותי .שיש לי את האושר שמגיע לי..

כי עכשיו באמת לא מרגיש לי שמגיע לי האושר הזה ,שזה משהו קטן ..שכן לדעתי תלוי לפעמים בצד אחר...אהבה מבן זוג.. להרגיש נאהבת עד הסוף כל הזמן.. להרגיש מואהבת כל הזמן.. להרגיש את זה שוב.

להרגיש שאני לא בוכה ,כי נמאס לי לראות את עיניי כואבות.

הן כה יפרות ומלאות אור ואהבה.

אז למה בגללו/ ( בגללי)

הן נשרפות מכאב?

עיינה נשטפו בנחל דמעות

למה הכאב לא יכול להשטף ככה..

ולעבור?

הדקירות בלב שתוקפות אותי שאני לבד..

הדקירות בלב שתוקפות אותי שאני לא מצליחה לדבר איתו.

שאני מרגישה חסרת אוניים

והגרוע.

שאני מרגישה בודדה בקרבתו.

הדמעות שוטפות את העיניים בכאב, העיניים אדומות

המשקפות כאב ,כמו דם של פצע פתוח שנחתחים..

כאב עם צלקות בלב. שנמצאים לבד,

זה כואב.

חוה אלברשטיין
מילים: חיים חפר
לחן: דובי זלצר
קיים ביצוע נוסף לשיר זה :
ביצוע: בחר ביצועעדי עציון

אני כל כך פוחדת


מדוע השמיים עצובים
מדוע זה נצבט בי לבבי
הציפורים שותקות
הציפורים והשחפים
אל תוך גלי הים עפים
אני כל כך פוחדת
אני כל כך פוחדת שלא יחזור

הדייגים הנמיכו מבטם
רוכלי השוק הפסיקו קריאתם
וברחובות העיר אבד הצחוק
והוא כל כך קרוב אלי
אבל רחוק
אני כל כך פוחדת
אני כל כך פוחדת שלא יחזור

מגע שלו ביד וכל גופי ירעד
מבט אחד חודר וכל גופי בוער
חיוך אחד שלו, למות רק בגללו
קולו אני שומעת, קולו אני שומעת
אולי הוא בא פתאום
עולה כמו מתהום, ביום ובחלום
איני יודעת, איני יודעת

הוא מתרחק בדרך לנמל
כאילו הוא מוביל, ולא מובל
ורק משפט אחד, משפט רוגש
משאיר בלב
משאיר בלב כוויה של אש

אני כל כך פוחדת
אני כל כך פוחדת שלא יחזור

משהו בתוכי גווע.

מרגישה שהאדמה נשמטת מרגליי.

לא יודעת עד כמה אפשר לאחז.

לא מצליחה למצוא במה אפשר לאחז.

משהו בתוכי גווע.

 מרגיש שהר הגעש מתפרץ.

משהו בתוכי גווע .

לא מצליחה לדעת במה נותר להאחז .

האדמה כולה רועדת, העולם נשמט מרגליי.

 מנסה לאחז בקצה האחרון שנותר יחד עימי באדמה.

אך האדמה נשמטת מרגליים.

מנסה לזעוק 

אך הקול נבלע כ-לא היה.

כשאני ממתמלא מעצמי ,

 כאב כה רב..

 המרגש שהכל לוחץ על הלב

וזה בלתי נסבל.

לא יכולה לסבול את הדמעות שנעצרות בעיניים

ואינן יכולת לצאת  טרם זמנם .

הכל מעיק והעיניים מאיימות

, כמו העניינים טעונים שבשמים

, המחכים להוריד את הגשם בחוזקה,

בסערה.

.אך הכל נראה עומד מבחוץ ,

שיש עוד זמן,

אך בנתיים אני ממשיכה להתמלא בתוך עצמי,

עד שמגיע הרגע שאפשר,

 והגשם כה שוטף בחוזקה.

. אינו מפסיק..

 שוטף את האדמה

שחיכתה קצת לשתות,

 לשתות משהו מרענן

 ,שישחרר אותה מהיובש הכואב .