הקליפה מתחילה להסדק,וכל האוויר מתחיל לצאת לו החוצה,

אני מרגישה שאני  נשאבת לריק של שקר.לעולם של שנאה,לעולם של נקמה.

האם היא הנחמה שלי?

אולי אצלה באמת אני מוצאת את הנחמה שלי.

מצד אחד אני כלכך רוצה כבר לומר לה שלום,ומצד שני היא היחידה שתמיד נשארת.

אולי אם אין לי אותה אז אני מחפשת דבר אחר,אני מחפשת כפיתיות אחרת,אובססיה אחרת,מנסה להחליף אותה במשהו בלתי ידוע,

ובסוף נוכחת לדעת שדבר לא משתווה אליה.

כן,קצת חזרתי אחורה,כן קצת הרבה.

אולי לא במשקל עצמו אבל מבחינה נפשית היא איתי ואני איתה.

לא יודעת כמה זמן זה יקח עד שמישהו שוב יהיה בנינו באמצע אבל בנתיים אני מרגישה שאני נאבדת.

מקווה שהוא באמת יבין את המצב שאני נמצאת,ובאמת יושיט לי יד כי כבר אפסו לי הכוחות

כן זה נכון,הרבה זמן לא הייתי פה והרבה זמן לא עידכני,לא שאני באמת מאמינה שמישהו קורא את הבולשיט הזה אבל בכל זאת,

עושה לי טוב לפעמים קצת להתפרק.

אז ככה מאז השיחרור ומאז שעזבתי את אישפוז יום,אחרי ביקורים במחלקה. אני מתעגעת.

מאד מאד מתגעגעת.

אני מרגישה שאני קצת מאבדת את עצמי,ולא יודעת כלכך מה אני רוצה בנושא הזה של המשקל. לרדת? להשאר? להקיא? לצום? להמשיך לאכול ולהפחית.

אני מאד מאד מבולבלת

מחכה בקוצר רוח ליום שישי,לפגישה עם פרופסור שטיין,מקווה שהוא יהיה הנווט הנכון להראות את הדרך הנכונה,להמשך המסע..

אוהבת את כולן,

כנראה שאני אמשיך לעדכן ואחזור בקביעות.