אני בטוחה שלכל אחד מאיתנו היה את השלב הזה בחיים, כילדים או מבוגרים יותר, שחשבנו על מוות.
בהתחלה כל אחדחושב על המוות של עצמו. ואיכשהו, עם התפתחות החיים אתה 'נתקל' בארועים משני חיים ונקודות מבט על החיים.
למשל, אצלי, הארועים האלה התחילו כבר בחטיבה כשדוד שלי נהרג, אחרי היה הלוויה של סבתא שלי. והארוע האחרון - ההלוויה של אחת החברות הטובות שלי מהצבא, אינה, לפני כמעט שנה וחצי.
עכשיו אחרי ההקדמה המוזרה להחריד הזאתי, אני אספר מה קרה. וסליחה אם יהיה קצת צנזור.
אחת החברות הכי טובות של, שחשובות לי מעבר למה שאפשר להגדיר בכתב, כבר הרבה זמן סובלת מתסמינים מסוימים, ורק לפני איזה שבוע ככה, אובחנה הבעיה. או לפחות בערך..כבר אסביר.
בלי להתחרפן. זה לא משו סופני או סרטן או משו כזה.. טפו טפו טפו יריקה... זה גם משו שאין לי בדיקה שמצביעה -זו המחלה. אלא מגדירים זהו המחלה אם למישו יש כמות מסוימת של תסמינים ומעלה.
לדבריה, הרופא אמר שזה מאוד קל, לא רע בכלל, אפשר לחיות עם זה....
אבל, כחובשת שכמותי.... עשיתי את הטעות (הענקית!!!!) לחפש את המחלה הזאתי כדי להבין אותה עוד יותר. ואוו איזה טעות...
בהכי קיצור שאפשר, היה לי איזה כמה דק' של בכי וטיפלה היסטריה כשסיפרתי לאמא שלי (הייתי חייבת לדבר על זה לפחות פעם אחת).. למרות שבתכלס היא לא הצליחה להרגיע אותי - היא יותר עצבנה אותי... כך שבסוף הייתי צריכה להרגיע את עצמי...
כשסיפרתי לחברה שלי ש"קצת" נלחצתי, היא שוב ניסתה לומר לי שזה בסדר.. ועדיין בהכי קיצור- אני הרגשתי שקצת עצבנתי אותה.
כמובן שרובכם תוכלו להבין אותה.. גם אני מבינה אותה.. כנראה גם הלחצתי אותה..
אבל לא באמת היה לי ההזדמנות להתנצל על זה ולהסביר את עצמי.
האמת, שלא יכולתי להסביר את עצמי. למה אני בלחץ כשלכאורה אין צורך?
ורק הסיוט שהיה לי לפני יומיים, גרם לי להבין את עצמי.
עכשיו הסיוט הזה הושפע (קצת יותר מידי) מהטרילוגית ספרים שאני קוראת עכשיו - "משחקי הרעב" (מומלץ ביותר!)
למי שלא מכיר, אז שיקבל תקציר פיצי:
בעולם הזה כל מחוז חייב להגריל פעם בשנה ילד וילדה ל"משחקי הרעב" שזה בעצם תוכניות ראלטי לקפיטול שבעצם מראה איך הילדים שהוגרלו - צריכים להרוג אחד את השני ומי שנשאר חי- מנצח. (מי שרוצה עוד פרטים: http://en.wikipedia.org/wiki/The_Hunger_Games)
עכשיו אל תצחקו עלי, כי זה באמת היה סיוט...
חלמתי שהוגרלתי למשחק הזה. ואז גיליתי שגם חברה שלי.
בחלום עצמו נכנסתי כל הזמן להיסטריה ולבכי, ולא עליי - על חברה שלי, שאני לא רוצה לראות אותה מתה.
היו עוד דברים בסיוט הזה, אבל הם לא באמת רלוונטיים לפה עכשיו.
הסיוט הזה אבל עזר לי להבין את עצמי. שלמרות שהמחלה הזאתי כמו שהיא אמרה:קלה, חיים עם זה... ווטאבר..
כמו שילד נתקל בעובדה שיום אחר הוא ימות.. ככה נתקלתי בפחד לאבד את אחת החברות הטובות והחשובות שלי בחיים.
במיוחד אחרי שאיבדתי חברה אחת. הנכווה ברותחין נושב בצוננים?
בכל מקרה, המחשבה על זה מאוד הפחידה אותי. והיא עדיין מפחידה אותי.
זה מה שהייתי צריכה לומר לה. כדי להתנצל.
אבל אני מפחדת להיכנס איתה לשיחה הזאתי.. רק כדי לא לעצבן אותה יותר או לדכא אותה.
אז אני מוציאה את מה שרציתי לומר לה פה.
דרך מעולה להתחיל את היום עם סיוט על הראש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
