אני בטוחה שלכל אחד מאיתנו היה את השלב הזה בחיים, כילדים או מבוגרים יותר, שחשבנו על מוות.
בהתחלה כל אחדחושב על המוות של עצמו. ואיכשהו, עם התפתחות החיים אתה 'נתקל' בארועים משני חיים ונקודות מבט על החיים.
למשל, אצלי, הארועים האלה התחילו כבר בחטיבה כשדוד שלי נהרג, אחרי היה הלוויה של סבתא שלי. והארוע האחרון - ההלוויה של אחת החברות הטובות שלי מהצבא, אינה, לפני כמעט שנה וחצי.
עכשיו אחרי ההקדמה המוזרה להחריד הזאתי, אני אספר מה קרה. וסליחה אם יהיה קצת צנזור.
אחת החברות הכי טובות של, שחשובות לי מעבר למה שאפשר להגדיר בכתב, כבר הרבה זמן סובלת מתסמינים מסוימים, ורק לפני איזה שבוע ככה, אובחנה הבעיה. או לפחות בערך..כבר אסביר.
בלי להתחרפן. זה לא משו סופני או סרטן או משו כזה.. טפו טפו טפו יריקה... זה גם משו שאין לי בדיקה שמצביעה -זו המחלה. אלא מגדירים זהו המחלה אם למישו יש כמות מסוימת של תסמינים ומעלה.
לדבריה, הרופא אמר שזה מאוד קל, לא רע בכלל, אפשר לחיות עם זה....
אבל, כחובשת שכמותי.... עשיתי את הטעות (הענקית!!!!) לחפש את המחלה הזאתי כדי להבין אותה עוד יותר. ואוו איזה טעות...
בהכי קיצור שאפשר, היה לי איזה כמה דק' של בכי וטיפלה היסטריה כשסיפרתי לאמא שלי (הייתי חייבת לדבר על זה לפחות פעם אחת).. למרות שבתכלס היא לא הצליחה להרגיע אותי - היא יותר עצבנה אותי... כך שבסוף הייתי צריכה להרגיע את עצמי...
כשסיפרתי לחברה שלי ש"קצת" נלחצתי, היא שוב ניסתה לומר לי שזה בסדר.. ועדיין בהכי קיצור- אני הרגשתי שקצת עצבנתי אותה.
כמובן שרובכם תוכלו להבין אותה.. גם אני מבינה אותה.. כנראה גם הלחצתי אותה..
אבל לא באמת היה לי ההזדמנות להתנצל על זה ולהסביר את עצמי.
האמת, שלא יכולתי להסביר את עצמי. למה אני בלחץ כשלכאורה אין צורך?
ורק הסיוט שהיה לי לפני יומיים, גרם לי להבין את עצמי.
עכשיו הסיוט הזה הושפע (קצת יותר מידי) מהטרילוגית ספרים שאני קוראת עכשיו - "משחקי הרעב" (מומלץ ביותר!)
למי שלא מכיר, אז שיקבל תקציר פיצי:
בעולם הזה כל מחוז חייב להגריל פעם בשנה ילד וילדה ל"משחקי הרעב" שזה בעצם תוכניות ראלטי לקפיטול שבעצם מראה איך הילדים שהוגרלו - צריכים להרוג אחד את השני ומי שנשאר חי- מנצח. (מי שרוצה עוד פרטים: http://en.wikipedia.org/wiki/The_Hunger_Games)
עכשיו אל תצחקו עלי, כי זה באמת היה סיוט...
חלמתי שהוגרלתי למשחק הזה. ואז גיליתי שגם חברה שלי.
בחלום עצמו נכנסתי כל הזמן להיסטריה ולבכי, ולא עליי - על חברה שלי, שאני לא רוצה לראות אותה מתה.
היו עוד דברים בסיוט הזה, אבל הם לא באמת רלוונטיים לפה עכשיו.
הסיוט הזה אבל עזר לי להבין את עצמי. שלמרות שהמחלה הזאתי כמו שהיא אמרה:קלה, חיים עם זה... ווטאבר..
כמו שילד נתקל בעובדה שיום אחר הוא ימות.. ככה נתקלתי בפחד לאבד את אחת החברות הטובות והחשובות שלי בחיים.
במיוחד אחרי שאיבדתי חברה אחת. הנכווה ברותחין נושב בצוננים?
בכל מקרה, המחשבה על זה מאוד הפחידה אותי. והיא עדיין מפחידה אותי.
זה מה שהייתי צריכה לומר לה. כדי להתנצל.
אבל אני מפחדת להיכנס איתה לשיחה הזאתי.. רק כדי לא לעצבן אותה יותר או לדכא אותה.
טוב הזמן עובר.. .הימים לסיום המועדפת לאט לאט (יותר מצב..) מתמעטים..
החיים כרגע הם סתם חיים.
בין משמרות מתישות ליציאות בסופש כמה שאני יכולה, לא משנה כמה אני עייפה.
כי זה באמת לא משנה. אני כבר לא באמת מבדילה בין עייפות פיזית לעייפות נפשית.
אני דיי בטוחה שחוץ מהעבודה המייאשת.. השיחה לי עם עדי לפני כמה זמן קצת העלתה דברים מעל פני השטח שיצא לי להדחיק איזה שנה.. לא מספיק כדי להחזיר אותי לאותו מצב חס וחלילה, אבל זה קצת החליש.
נעבור את זה כמו כל דבר אחר.בעזרת חברים.
הייתי היום שום בקבר של אינה. הייתה לה היום השנה העברית... וזה היה יותר קשה מיום הזכרון כי אחותה הייתה שם.
היא ואחותה כל כך דומות, שהרגשתי כאילו אני רואה את אינה מעל הקבר שלה.. וקצת התפרקתי..
אבל קיבלנו את הספר שהכינו לה. עם כל מיני מכתבים ודברים שחברים ומשפחה כתבו.. אני ביניהם. ספר מדהים ומושקע ומלא תמונות מדהימות שלה.
וגם כן.. אמא, על כל הצרות, החליטה להתקשר אליי היום הצהריים אחרי שיצאנו מהקבר ושאלה אותי אם נשאר לי בפלאפון ההודעות שיורם שלח לי.
כי למה?
טוב מסתבר שהיו "בעיות" עם הצוואה של יורם.. בעיות זה אומר שאני לא מוזכרת שם.והמשפחה שלו לא מעוניינת להזכיר אותי שם.
ואני כבר לא יודעת מה להרגיש עם זה כי בתכלס לא אכפת לי ממש.
אבל אמא אומרת לי יש שם משו כמו 300 אלך שקל אנארף.. וזה הרבה כסף ללימודים ושטויות.. ואני גם ככה לא רוצה קשר עם המשפחה שלו.
אבל.. לא יודעת. אני פשוט מרגישה רודפת בצע.. כאילו אני סוחטת כסף..
אז מה עם הוא אבא שלי והוא לא היה שם 18 שנה.. ורק חודשיים לפני שהוא נפטר הוא החליט שהוא רוצה לחזור להיות בקשר אחרי שניתק אותי בגלל התביעת מזונות.
דיי אני לא רוצה שום קשר לחרא הזה. אני רוצה להשאיר את כל הסיפור המסריח הזה מאחורי.
אבל אמא לא מניחה לזה. ואמרתי לה את כל הדברים שכתבתי פה. ואני לא יודעת מה לעשות עם זה.
ואם עוד יהיה סיכוי לבית משפט פה? איי פאק.
וזה לא שיש לי הרבה זמן לחשוב על זה. אולי שבוע. יופי...
טוב מתחיל להימאס לי לעשות רק פוסטים של דיכאון ופסימיות ושטויות.
אבל אלה החיים כרגע..
אבל עדיין בשביל הסיום האיכשהו אופטימי..
אני מוסיפה וידאו שמצליח לגרום לי לתחושת חמימות ומתיקות.. אם רק לי הייתה אהבה כזאת טהורה עכשיו...אמן!
אבל אין מה לעשות.. אני אכתוב פה דברים בשבילי בעיקר מאשר לכל אחד אחר רק כי אני רוצה להוציא את מה שיש לי לומר..
אולי זה יעזור לי להרדם..
.
.
.
מה חשבתי לעצמי שפלטתי משו כל כך!? משו שלא חשבתי שאומר למישו איי פעם.. לעולם. לא רציתי לדבר או לחשוב על התקופה הזו בחיים שלי. "התקופה הרעה" שלי..
יש שתי בנות שיודעות אבל אף פעם לא אמרתי מילה.. ולא אישרתי שום דבר.. הן פשוט לא האמינו למה שהיה לי לומר.
אז מה חשבתי באמצע כל החיים לפלוט מילה קטנה שמשכה תצומת לב..?
אני בטוחה שאם יהיה עוד מישו שידע (שאני מתפללת שלא יהיה..) הוא יהיה פגוע, למה לא סיפרתי? למה לא פניתי..
והם צודקים לגמרי. כי הבן אדם שמדבר איתי כל כך הרבה זמן על דברים אישיים כל כך.. ואני בזמן הכי רגיש מבחינתי לא אמרתי כלום.. זה יכול לפגוע..
אבל איך אני אוכל לבוא לחבר ולומר לו, כן עשיתי את זה ואת זה.. פשוט ככה?
ולכן אני נאלצתי לעשות את הדבר הכי קשה בחיים שלי ולדבר על משו שלא רציתי לדבר עליו בחיים שלי.
וספציפיות, וכמובן - תודה למרפי, לבן אדם הכי ספציפי (טוב חוץ מאמא שלי) שלא רציתי לומר כלום.
ולמה? טוב. כי הפרצוף הפגוע/כועס שהיה לה בשיחה שניסיתי להחליק פשוט רדף אותי באותו לילה.
ושהיא מאוכזבת והיא חשבה שאני בן אדם כל כך חזק...
את מאוכזבת? מה את חושבת שאני? למה לא סיפרתי לאף אחד? לא הייתי גאה איך התמודדתי עם דברים באותה תקופה בכלל, כי אחרי הכל - אף פעם לא ראיתי את עצמי כבן אדם חזק.אפילו חלש.
ותכננתי להחביא את החלק הזה בחיים שלי באיזו מגירה עם מנעול בשמירה 24/7 על ידי ציפור הנפש.
אני חושבת שהייתי צריכה להתכונן לשיחה הזאתי יותר טוב, למרות שמלחשוב עליה גם ככה לא יכולתי לישון כי הדבר רדף אותי יותר מתמיד..
כי אם הייתי מתכוננת טוב יותר, אולי ה1% שרציתי להוריד מכל השיחה הזאתי - לא הייתה נכללת בכלל, והייתי הולכת לישון עם שקט נפשי טוב יותר.
אני מניחה שלא הייתי צריכה לומר לה ברגע של הכי כנות שאפשר שאני הולכת לספר רק 99% מכל הסיפור.
לא לדבר על זה שלא יכולתי לענות כל שנייה על השאלה- "מה ה1% אחוז?" ב-"זה מסובך מידי"
כך שיצא שבסופו של דבר, במקום סוד אחד שהתכוונתי לנעול במגירה - סיפרתי שניים..
מה אני אומר? אני בן אדם חלש.. היא אפילו קראה לי פחדנית - שהיא צודקת לגמריי.
והייתי באותו רגע בפרץ של כנות שלא רציתי בחיים שלי. אני חושבת שזה היה הזמן שהייתי במצב הכי vulnerable שלי.. הכי פגיעה מאין פעם.
אז כששאלה אותי "זה קשור אלי?" לא יכולתי לענות "לא", וממש לא תכננתי לענות "כן"
ו"זה מסובך מידי" טוב.. הוא פשוט... דרך אחרת.. לדפוק את עצמך כך או כך.
ובן אדם חכם כמוה כבר ידע לקשר אחרי זה.
זה שהשיחה נגמרה בטוב, והמשכנו מזה הלאה. זה לא אומר שאני הרגשתי יותר טוב.
אני לא רוצה להראות פגיעה כל כך, אני שונאת את זה.
כל בן אדם צריך לפחות סוד אחד שיהווה עור לעולם החיצוני. ואני בן אדם שיחסית אין לו בעיה לדבר על עצמו ולהפתח - אבל אפילו אני צריכה סוד כלשהו.
אני מרגישה עכשיו כל כך חשופה ולא יודעת איך להתמודד עם זה..
כשיש לי מצב רוח רע ואני פונה לתנועה הקלה שתעזור לי, אבל עכשיו היא לא סודית יותר...אני לא יכולה לענות "אני בסדר, אני רק עייפה" בלי להרגיש חשופה לגמרי.
אז מה עם זו חברה טובה? להיות חשופה ברגעי משבר ובכי, מה שעשיתי לא קצת, זה בסדר! טוב זה לא בסדר אני שונאת את זה, אבל זה מסתדר.
אבל להיות שקופה כל הזמן.. אני לא יכולה עם זה, אני פוחדת מזה.
אני צריכה שהשבוע הזה יגמר.. מאותה שיחה אני במצב רוח רע...
במיוחד בבית. כי אני ממש לא מתכננת לדבר עם אמא שלי, על שני הנושאים. אני לא יכולה לדבר איתה עליהם.
ואינה.
מעולם לא רציתי לדבר איתה יותר מכל יום אחר. אני כבר הגעתי למצב שבו אני רוצה שהיא תצעק עליי.. כי אפילו כשהייתה בחיים, כשהיא צעקה עליי זה סידר לי יותר את הראש מאשר כשאנשים מנסים לסדר לי את הראש בקול רגוע.
אני צריכה לעבור את השנה שלה ביום שישי. ואז אולי המצב ישתפר יותר.
ואוכל להתרגל יותר למצב החדש הזה...
R.E.M. - Losing My Religion
Ooh, Life is bigger It's bigger than you And you are not me The lengths that I will go to The distance in your eyes Oh no I've said too much, I set it up.
That's me in the corner That's me in the spotlight Losing my religion Trying to keep a view And I don't know if I can do it Oh no I've said too much I haven't said enough I thought that I heard you laughing I thought that I heard you sing I think I thought I saw you try
Every whisper Of every waking hour I'm Choosing my confessions Trying to keep an eye on you Like a hurt lost and blinded fool, fool Oh no I've said too much, I set it up
Consider this, consider this The hint of the century Consider this The slip, it brought me to my knees, failed What if all these fantasies Come flailing aground Now I've said too much
I thought that I heard you laughing I thought that I heard you sing I think I thought I saw you try
But that was just a dream That was just a dream
That's me in the corner That's me in the spotlight Losing my religion Trying to keep a view And I don't know if I can do it Oh no I've said too much I hadn't said enough I thought that I heard you laughing I thought that I heard you sing I think I thought I saw you try
But that was just a dream To Try, Cry, Fly, Try That was just a dream Just a dream Just a dream, dream
אני לא יודעת אם זה החלומות המוזרים שפוקדים אותי לאחורנה (כל פאקינג לילה), המאורעות האחרונים ...השיחות האחרונות.. השיחה היום עם קרין על החלטות ופעולות.. או כי פשוט פאקינג נמאס לי..
מה שזה לא יהיה... זה גרם לי לרצות יותר שינוי.
דיי. אני לא יכולה לחיות ככה יותר. אני רואה את החיים בצורה מטומטמת. פאק אני בן אדם ממורמר שחושב את עצמו פסימי כאשר העיניים שלי מלאות בנצנצים ויופי..אופטימיות ותקווה.
אני פאקינג באמת דובון אכפתלי כמו שיערה קוראת לי. אני בטח הדובון אכפתלי הכי ממורמר שנוצר.. אולי אני באמת דובון אכפלתי ורוד...איחס
אני לא יכולה יותר.. לא לעשות דברים ממחשבה על מה יקרה אם... מה.. עם מי...
לא יכולה יותר עם ההרגשה המוזרה הזאת בבטן שפשוט עוצרת אותי מלקחת צעד קדימה... כל פעם כשאני איכשהו חושבת על להתקדם מעבר לקו... התחושה בבטן חוזרת והדופק עולה.. וההרגשה המעצבנת הזאת שגורמת לי לקחת צעד חזרה אחורה רק כדי להיפטר ממנה.
אני חוזרת לאמצע...
אני לא אומרת שמה שאמרתי על "somewhere in the middle...better than nothing" היה סתם שקר לעצמי... כי זה נכון... האמצע הוא כן טוב בשבילי.. המאזן..
אבל ברגע שהמאזן פתאום (שוב) זז לצד כלשהו.. אני מגיעה למצב שכרגע טוב לי יותר כלום, מרחק.
ואז זה איכשהו מתאזן.. או שיש לי הזייה מטומטמת של המוח האכפתלי שלי שגורם לי לחזור אחורה...
I been in a rut, back and forth enough Heart like a wheel
Without you around So uncomfortable is how it feels Every time you're near trouble disappears Under the ground But when you go too far Silver clouds'll start hanging around
And I know I try to run But I keep on coming back full circle And I can't jump the track Can't let you go
Skipping down a broken path How long can I last? Please let me know Where's the finish line? 'Cause I got to find somewhere to go
I'll keep on running till we meet in the middle I'll put right aside and I'll give just a little
And I know I try to run But I keep on coming back full circle
בכל מקרה החלטתי על שינוי...
אז למרות שיש לי תחושת דג'ה וו ענקית כי סביר להניח שכבר כתבתי פוסט בסגנון (ולא נעשה הרבה מאז..) אני מרגישה שיש שינוי בתחושה
כי עד כמה באמת אני יכולה לסבול?
הגעתי למסקנה (למרות שאת החלק הספציפי הזה ידעתי כבר) שמרחק לא יעזור במשוואה הזאתי אני חוששת. זה לא השינוי שאני צריכה.
לא. השינוי צריך להיות בי, אני צריכה לשנות משו בעצמי כדי שלדעתי, אני אוכל להמשיך הלאה.
וככה בערך זרמתי לכיוון היום, אבל גיליתי שהשינוי בכיוון בדרך שאליה הלכתי יכולה להיות טיפה חזקה מידי לטעמי, אבל עדיין אני מנסה את הדרך.. לראות מה הגבול שלי, אני עוד לא נכנעת לגמרי..
כי הזדמנויות אין לי בדיוק מתחת לאף.
התחלתי לכתוב את החלומות שלי.. ממה שאני מתאמצת לזכור בכל מקרה.. עוד לא ידוע על שימוש או יעילות של הבולשיט הזה בעתיד...
וואו. אני באמת חייבת לגרום לאנשים להכניס לי רעיונות לראש. אופטימיות יתר לראש.
די כבר. לא למדתי את הלקח?
כל כך הרבה מקרים בעבר שלי שהיו אמורים להכניס לתוכי מספיק פסימיות ל20 שנה לפחות....
המקרה עם הפגישה לראשונה עם אבא שלי לפני שנתיים... כאשר גיליתי שכל מה שעיניין אותו זה הכסף שהוא יספיק לשלם וזה שהוא הפסיק איתי את הקשר (חוץ מהודעות אסמס של נאצה שהוא שולח מידי פעם) רק בגלל שהוא אמור להתחיל לשלם שוב כסף..
ואתם יודעים מה הכי עצוב? אני עדיין חושבת עליו מידי פעם.. אם הוא פתאום יופיע מה אני אעשה... ולחשוב על זה שעוד 4 חודשים הוא יוכל להפסיק עם המזונות ואז מה הוא יעשה... פאק.. אני פתטית.. ומטומטמת.
וזה רק דוגמא אחת.
לפעמים אני חושבת על אבי, דוד שלי שמת כנפל מצוק.. ויש עוד דיון על הדבר הזה אבל לא חשוב... אני נזכרת איך שהייתי קטנה ובשבוע שבו הוא היה נעדר, איך ציפיתי לשמוע ממנו כל רגע ולראות אותו מגיע.
פאק היה לי חלום על אינה, הייתי באיזשהו פסטיבל בקיבוץ נידח.. וראיתי אותה פתאום, והיא זיהתה אותי בפחד, והיה איזה משו שהיא הייתה צריכה לעשות כאילו היא מתה אבל היא לא, היא בסדר...
ועכשיו זה.
זה בכלל הדוגמא של הדוגמאות.
שנתיים. שנתיים ללא שום שינוי. שנתיים בהם אני הופכת להיות שוב אופטימית ואז כמובן הכל מתפוצץ לחתיכות, ואני אומרת לעצמי טוב עכשיו אני פסימית ואז הכל חוזר על עצמו שוב...כמובן שמהתחלה ידעתי את האמת, פשוט החלטתי להתעלם מזה, לא, יותר נכון החלטתי להסתכל על החיים מנקודת מבט שונה, שבו כל החתיכות של הפאזל בעצם התחברו אחת לשנייה לתמונה ברורה כשבעצם כל הפאזל נראה כמו יצירה של מירו....או קנדינסקי...
ועכשיו אני שוב בסוף המעגל... הפסימיות שלי לכאורה, שאמורה למלא את כל הגוף שלי, אבל בעצם הוא ממלא רק 99.9%, כי תמיד יש את החלק של 0.1% מהגוף שלי, ממש ליד הלב, שם מתחבא האופטימיות ומחכה לרגע המתאים ביותר להתפרץ...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
