אז היה לי מיון צבאי לאשכול הרפואה בחור שנקרא צריפין...
בהתחלה נתנו לנו שאלון בו שאלות כמו מידע אישי.. על ההורים וכל השיט (סיפרתי רק על אמא)...
אחרי זה שאלו אותי אם היה לי טרגדיה במשפחה... וגם ביקשו ממני לפרט את בתי הספר שלי ואת הציונים של התעודה האחרונה שלי (WTF?? איך אני אמורה לזכור? ואיך אני אמורה לדעת אם לא קיבלתי את התעודה??)
אחרי זה שאלו אותי אם אני במד"א, אם אני זריזה ודיקנית בידיים ואם אני אוהבת עבודת ידיים....
שאלו אותי מה התכונות הטובות שלי והתכונות הרעות שלי.. מה לדעתי נקודת הפסגה ונקודת השפל בחיים שלי... וכל מיני שטויות פסיכולוגיות
אחרי שסוף סוף סיימתי את השאלון הזה נתנו לנו הרצאה על כל דבר שנמצא באשכול הרפואה (חובשת, סייעת רופא שיניים, שיננית, רכזת חולים או משהו כזה ואחות צבאית...)
אחרי זה הייתה ההמתנה הניצחית עד שיגיע התור שלי לראיון האישי (הייתי בשלושה האחרונים :S) שם שלושה אנשים מבוגרים (ולא צעירבישי אחד כמו אצלך, ענת.. טוב אולי זה שיצג את החובשים היה צעיר) וכולם ביחד ראיינו אותי... וואוו זה היה ממש מלחיץ! במיוחד כשהשמש סינוורה לי את העיניים כל הזמן...
בכל הזמן הזה לא היה לי כל כך הרבה חברים... הייתי די לבד.. אם היה חייפאי גיליתי את זה ממש בסוף (והיו ממש מעט! כל השאר מנהריה או מחדרה) ואולי האחת שהייתי איתה בקשר ממש טוב אז הכרתי אותה ממש בסוף בזמן ארוחת הצהוריים...
בקיצר... לא היה לי ממש כיף....
אבל אני מקווה שאני אתקבל לחובשת... הבעיה היחידה שלי זה שאני אהיה חייבת לתקוע לעצמי מחט בברך..:S אבל נקווה שאתגבר...
אני אומרת את מה שאני מרגישה כבר כמה פעמים, בדרך עקיפה וישירה אבל לא נראה שמתייחסים לזה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דיברתי איתו לראשונה... אני יודעת שיש לו חברה... זה די ברור אבל אני שמחה לפחות שאולי עכשיו הוא יודע שאני קיימת...