סורי על אי העדכון... עבר הרבה ועוד יעבור
אז בשל העובדה שעכשיו מאוחר ואני רק רוצה להישאר ערה עד חצות כדי לשלוח הודעת יומולדת שמח למישי מיוחדת (מוששט...)
בכל מקרה... עריכה רבה של מילים לא תהיינה... בעיקר קטעי מחשבות גם
נתחיל בזה שהיה לי יומיים של תרגיל רפואה, שזה אומר בתכלית של תפקידנו בו היה להיות נפגמיות (נפגעות מדומות), והכי בקיצור - בובות!~
אנחנו בעצם חיילים מסכנים הסובלים נגיד מאיזה רסיס בראש או איזה מעיים בחוץ... ואז הרופאים והפרמדיקים והחובשים במילואים מתרגלים עלינו
וזה ממש מצחיק...
לסכם את זה..
1. היה מאוד מעצבן מבחינת מגורים, עד שמצאו לנו אותם והתייחסו אליו, לא לדבר על זה שאני רשמית שחשד למחלה של שמעפת העופות מרוב כל הלשלשת שיש שם.. אף פעם לא הגעתי לשנאה כל כך רבה ליונים!!!!
2. אני הייתי היחידה שפתחו לה ורידים כל כך הרבה ביומיים האלה... ולהרבה, טוב כמעט כולם, עשו בכאילו
טוב בואו נתחיל מזה. חיילים שרוצים שרק רופאים יתנו להם עירוי, תלמדו משו - רופאים לא פתחו ורידים כמה שנים טובות!!!!! במיוחד המילואימניקים....
הראשון שפתח לי וריד היה הכי שפיץ, כי חובש עשה לי חוסם ורידים רק מהידיים שלו והיד שלי הייתה באוויר ואז הרופא פתח לי וריד, ואחרי זה לא הרגשתי כלום!~
השני והשלישי כאב כי הוא לא מנוסה בכלל (וכן הוא אמר" אני אנסה") אבל הוא לפחות מצא, הרביעי היה הכי גרוע, הוא מצא אבל חדר עמוק מידי אז הוא ניקב לי את הוריד.. אאוץ.. פשוט מדהים כמה זה גרוע
כן סורי על חוסר הצנזור..
3. בכל מקרה...פינו אותי בפעם הראשונה באנבולנס.. שנשמע מגניב אבל זה פשוט מציק ומעצבן...
אבל בערב פינו אותי במסוק!!! וואיי זה היה מגניב~
וזו התמונה הכי אהובה עליי:
Somewhere good in the Middle
Looking, Examining the grass, the shoes, it's better than the View
I'm o.k in the Middle
אני מרגישה שאני משתפרת... מזה בטיפונת... אבל עדיין... טוב לי בינתיים באמצע... אני לא רוצה לשנות את מצבי עדיין, כשניסיתי כמעט חזרתי לאותו המצב שהתחלתי בו
נכון, עדיין יש כאב חזה, דופק מהיר ומחשבות ודיבורים רבים על הנושא אבל מרגישה פחות, גם אם בטיפונת
טוב עשיתי את מה שבחיים לא האמנתי שאני אעשה...
עשיתי קעקוע...וואוו קשה לי להאמין למרות שאני כותבת את זה...
עלה יחסית הרבה ממש שהתכוונתי... 750 שקל.. אבל זה היה שווה כל רגע
הנסיעה עד לנהריה (כולל הדרך הארוכה יותר חזרה), הכסף הרב, העובדה שנבלע לי הכרטיס אשראי כי מירוב לחץ ועייפות הקשתי קוד סודי לא נכון 3 פעמים
והכאב, ההתחלה כאבה, קצת מחצתי לאמא שלי את היד (כן אנשים, היא הייתה שם - היא מגניבה), אבל אחרי זה יותר טוב... הלמטה כאב
אבל הכל שווה.
כמו שאומרים, התמונה אומרת הכל.
עוד תוהה אם להוסיף טיפה אדום וצהוב...וכן אם מישו לא הבין זה פיניקס (עוף חול)
וואיי דוד שלי שהוא שונא את הדברים האלה אז אמרתי לו היום...
וזה התחיל בזה של
"שמעון, אני רוצה לספר לך משו"
"מה? מה שתגידי, רק שתדעי, אם את מאושרת אני מאושר"
"שמעון, עשיתי אתמול קעקוע"
- - - - - - - - - שקט - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"טוב.. אמ.. אני חוזר על מה שאמרתי..."
XDDDD מסטול...
יורם, האבא המהולל, ממשיך לשלוח את מכתבי הנאצה שלו או את המכתבים שאומרים כמה ילד קטן ומסכן הוא...
או שהוא אולח לי בדיוק מה שהוא שלח לאמא שלי, או שהוא שולח לי את מה שאמא כתבה לו ואיך הוא הגיב...
באמץ שנמאס לי, אני אפילו לא רוצה לדעת מה יקרה ביומולדת
מצאתי את עצמי היום מדברת עם אמא שלי כשהיא בדיוק הלכה לישון (מסכנה אני מתעללת בה לאחרונה)
סתם פתאום החלטתי לדבר איתה עליה, לא לעומק.. סתם לדבר עליה... לא יודעת.. להוציא טיפה
לא יודעת למה עשיתי אתזה מלכתחילה...
אולי כי אני סתם חופרת לכולם תמיד... באמת שאני לא יכולה להגדיר לה פתאום התחשק לי לדבר עם אמא.
עוד כמה ימים יומולדת 20... ווואיי... איזה זקנה אני אי אפשר להאמין חח, מחליפה קידומת ממש...
וכל מה שאני יכולה להרגיש זה שלא עשיתי כלום.
כאילו כן עשיתי את מה שרציתי כמו קעקוע, פירסינג לפני הרבה זמן אבל אני מרגישה כאילו לא עברתי כלום
אני עדיין צעירה בחיים ביחס לאנשים אחרי בני גילי, וזה דיי מתסכל
נכון כל הרקע של מצבי עכשיו עוצר אותי אבל עדיין....טוב נראה איך יעבור.
ובזאת נגמרה החפירה, נקווה בפעם הבאה עדכון קצת יותר מהיר...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
