משהו גרם לי לעיין בך שוב, בלוג יקר, לקרוא שורות שהיו מי שאני, להביט במראה, במכונת זמן... לעיין בנפשי המדממת, לשלוח יד אל הקרביים, להזכר עד כמה זה מחרמן לשחק זה לעצמי בלב, במוח, בכליות ובזין. לגמור על הפצעים.

להתגעגע להנאה המזוכיסטית הזו, כי כבר הספקתי לשכוח כמה כיף זה לאנוס את עצמי, חזק ובתחת. עד כמה זה כואב.

וזה לא שהשתנתי, שאני כבר לא אותו אדם שכתב את אותן שורות מדממות, לבד, בחדר קטן, עם כוס ערק וסיגריה מול מחשב מקרטע והרגיש שהוא הכי אומנותי ומורכב בעולם. וזה לא שהפכתי להיפי רוחניק ששלם עם עצמו וראוי-לבוז-כי-איך-אפשר-בעצם-להיות-מאושר-בעולם-שכזה. הרצון הזה לחטט בפצעים עדיין מפעם בי, כמו נרקומן אמיתי לעולם לא אשכח את העונג האירוטי שבמלנכוליה, ג'אנקי, שלא משנה אם עברו שנים מאז שלקח את המנה האחרונה שלו, עורקביו עדיין זוכרים את תחושת הרעד המציפה שמעביר בו הסם.

זה פשוט ש... ואני מתבייש להעלות זאת על הכתב, מרגיש שאני בוגד במישהו (בעצמי? בכם?), התבגרתי. קשה לי להצביע על הסיבה, לומר שכך וכך, והנה המתכון לאושר נמצא בידיי, ואם תקראו רק עוד כמה שורות תוכלו לקבלו גם אתם. מצטער, אין לי תוכנית של שלושה שלבים לסיפוק וחיוך דבילי, לא מצאתי את אלוהים, בודהה, טום קרוז, אהבה או איזו הארה רוחנית. יהיו הסיבות אשר יהיו, והן יהיו ככול הנראה הרבה פחות סקסיות משאתם חושבים, יש בי משהו שלם הרבה יותר. בגלל זה אני גם כמעט לא כותב, כי איך אפשר להיות עמוק ומרתק שלי להיות דכאוני, איך אפשר ליצור אומנות מבלי לחטט בפצעים...

(לא מדובר בפוסט סגירה, ואני לא רוצה להבטיח הבטחות שאני לא אוכל לעמוד בהן, אבל אני מקווה לחזור...)

לא, לא, אתם פשוט לא מבינים איך התגעגעתי!