24-3-2009, היום השביעי של המסע:

...כמו קורי עכביש, כל אירופה מרושתת, במסילות ברזל כבדות ומחלידות, מסילות ארוכות שלא נגמרות. וכל המסילות הללו, כולן, מובלות אל מטרה אחת, על ידי אדונים שטניים- אל המוות.

ולא סתם מוות, אלא אחד נוראי, מחריד, כזה שנמצא בבורות ענק ביערות סבוכים. המוות נמצא במחנות מגודרים בתייל מחושמל. המוות גר במשרפות ובארובות הארוכות והשחורות מפיח. המוות מצחקק לו בקרונות מזוהמים המיועדים להובלת בהמות. המוות זולג לו באיטיות, מתגרה, מבין טיפות של ציקלון בי במקלחות גזים בתאים קטנים ואטומים. המוות מתעופף בין פתיתי שלג וקור שחודר בעד סחבות מינימליות על הגוף. את המוות שומעים בצעדים כבדים של מגפיים שחורות ומבריקות או בזעקת אם כאשר בנה נלקח מבין ידיה.

אבל המוות לא נמצא בערמות נעליים מאובקות. המוות מפחד מערמות שיער וצמות זהובות. המוות לא מתקרב למזוודה, אחת בין מאות, של ילד בן שש. את המוות לא תראו משתקף בערמות של תותבות ומשקפיים. המוות בורח מבגדי ריקוד של ילדה בת שמונה. המוות נעלם בין הררי התמונות של אנשים מחייכים ומשפחות מאוחדות בשמחות.

המוות, ואדוניו, לא יכולים בכלל לנצח את כל אלו. המוות ואדוניו לא יכולים לעמוד בפני החיים...

הייתי שם, בפולין. וראיתי הכל- את כל הזוועות שלומדים עליהן בשיעורי היסטוריה. עמדתי מול הרי אפר ענקיים וחשבתי שאבכה, הסתכלתי על גובהה של חומת גטו ורשה ואפילו לא חשבתי על להיות עצובה, ראיתי קיר ענק עשוי מצבות ואפילו לא עברה בי צמרמורת, הייתי ביער מלא בורות של קברי אחים ושתקתי.

כל מה שעשיתי היה לתעד שני דברים עיקריים: את השרידים של מחנות המוות וההשמדה שייצר מוחו הקודח של הצורר הנאצי ואת אשת העדות שליוותה אותנו במסע.

תיעדתי את כל מה שידעתי שלילדיי לא יישאר. תיעדתי הכל במטרה אחת מסומנת היטב- לזכור ולהנציח הכל עכשיו, כי לשכוח אסור.