אין לי תקשורת עם בעלי. אני נוברת בבעיה ומוצאת שזה ענין של שנים של דברים ששקעו ונתתי להם לשקוע וחשבתי שיעלמו אבל הקלישאה "אם לא תדבר על זה לא יעבור" כניראה נכונה.

יש דברים מתחת לפני השטח שמאוד מציקים לי. הפרש הגילאים ביני לבין בעלי הוא 7 שנים. כשהכרנו הייתי בת 19 והוא היה בשיא הקריירה הצבאית שלו.

אני הייתי ילדה שעוד לא רואה את הסוף של השירות הצבאי שלה, אבל מה שכן, כשהכרתי את בעלי ידעתי שהוא האחד שאני רוצה, שאיתו אני מתחתנת. יש כאלה שלא יאמינו לי אבל מי שמכיר אותי יודע שזה נכון. יש לי גם הוכחה לכך שהתקשרתי לחברה שלי לפני שהכרתי אותו אלא רק בתור קצין ביחידה ובתור "החתיך ההוא" ואמרתי לה "הכרתי את בעלי. לא אני לא יודעת איך קוראים לו עדין.."

אז כן בגלל הפער שיש בינינו פחדתי בכלל להתחיל משהו ולא חשבתי שיצא מזה משהו בכלל כי למה שהבן אדם יסתכל על ילדה בת 19 כשהוא אוטוטו מסיים תואר ראשון (היום הוא כבר אחרי תואר שני) והוא בשיא שלו בעוד שלי אין כלום.

העניין הוא שהפער הזה אף פעם לא נעלם ואצלי בראש הוא קיים יותר מאי פעם.. אבל אף פעם לא הצלחתי להעלים אותו מהתודעה שלי.

היה לנו ריב מאוד גדול, לא משנה אפילו על מה כי זה לא הענין ולא רלוונטי אלא מה שהוצת בריב הזה הוא שמטריד אותי כרגע.

כפי שכבר כתבתי פה בעבר, אינני יודעת להתמודד עם כעסים שמופנים אלי.. על אחת כמה וכמה כשזה בא מבעלי, אז קורה הרבה שאני סלחנית וותרנית ושוררת שלום בית.

זה בא על חשבוני מסתבר.

יש דברים מתחת לפני השטח שמציקים לי ואני רואה בהם דברים שמקשים על התקשורת שלי עם בעלי. הפער הזה הוא אחד מהם.

אני מודה שיש לי דברים שאני צריכה לעבוד עליהם עם עצמי (שמישהו יעזור לי ויגיד לי איך לעבוד על זה פליז?)

בהרבה ריבים שהיו לי עם בעלי, הוא נטה להגיד לי הרבה דברים שהוא אגר שגם לא היו חלק מאותו ריב ספציפי. הרבה פעמים הוא מתנגן על זה ש"לא חסר לי כלום, אני חיה טוב, אני מקבלת כל מה שאני רוצה" מה שנכון נכון.. ברמה החומרית ברוך השם לא חסר לי כלום. אבל בגלל שהוא כל כך בטוח שהוא לא מחסיר ממני שום דבר, הוא לפעמים גם לא מבין שישנם דברים שהם לא חומריים שבת זוג צריכה.. משהו שלא ניתן לקנות או לתת בקופסא קשורה בסרט..

הוא כל כך מחושב כל הזמן, כל כך הגיוני ומעשי. הכל אצלו חסר רגש ונעשה מתוך "חייב לעשות" "חייב לתקן". משימתי. מסודר לפי פרקים וראשי פרקים. הוא לא מבין שלפעמים קופצים, מדלגים על פרק 2 וחוזרים אליהם אחר כך למען העניין.

הרגלתי אותו לטוב, לאישה הקטנה שאומרת על כל דבר "אמן", "צודק", "סליחה". הרגלתי אותו שאני אעשה הכל והוא שיהיה שקט. שלא ידאג לכלום.

זה התפוצץ לי בפנים. אז רבנו והוא זרק לי משהו על כך שהוא לקח אותי "ילדה בת 22". לקח אותי? מה זה אומר? ופתאום קלטתי את הפער בינינו וכמה זה רדף אותי לאורך השנים שאני איתו.. שהיה אומר בצחוק ולא בצחוק שהוא "לקח אותי" פרגית.

זה נכון תכלס. לא היה לי כלום בעוד הוא היה בשיא הקריירה לקראת סיום תואר ראשון. בגלל הדבר הזה, לאורך השנים תמיד שאלתי את עצמי איך הבן אדם באמת הסכים לקחת אותי. הוא הצליח להביא אותי למצב שאני מהרהרת על מקומי בתוך החיים שלו. לאורך השנים הייתי חסרת בטחון (ועדין) על כך שאני כביכול כלומניקית לעומתו. שגם הון עצמי לא היה לי כשהכרנו והחלטנו לקנות דירה. שעד היום אני במשרה שמכניסה אולי 5,500 ש"ח בעוד הוא מביא משכורת מכובדת מאוד שבדרך כלל זוגות מביאים יחד. שהוא מלומד עם תואר שני, מהנדס בעוד אני עדין לומדת וזה אחרי שהלכתי לאיבוד לאורך הדרך עם הבחירות שלי לגבי העתיד ולגבי הלימודים שלי. נכשלתי הרבה לאורך הקשר שלנו בעוד הוא המשיך להתפתח ולהתקדם ולהצליח. הגעתי למצב שהשוויתי את עצמי אליו ותמיד הגעתי למסקנה על כמה שאני כלומניקית בעוד הוא הצלחה גדולה. ואז בריב גדול מאוד שהיה בינינו הוא אומר לי את המשפט "לקחתי אותך ילדה בת 23 וגידלתי אותך" ואני רוצה שהקרקע תשמט מתחתי ואני ייקבר לנצח כי גם ככה הבטחון שלי היה בגובה הקרקע בערך... ועדין.

עמדתי מולו לראשונה ואמרתי לו הכל. אמרתי לו כמה מפריעה לי ההשוואה הזו שהוא עושה בצחוק וגם לא בצחוק. כמה לא במקום היה המשפט הזה ומה בעצם זה עושה לי. דיברתי איתו על חוסר הבטחון שלי לידו שלא נובע רק מפער הלימודים והקריירה אלא גם ברמה הריגשית ושזה גורם לי להרגיש שהוא היה רוצה אישה אחרת לגמרי, קרייריסטית, מלומדת, מצליחה שבנוסף לכל זה עושה עוגיות ועוגות לשבת. אמרתי לו כמה אני לא מרגישה בטוחה לדבר איתו אפילו על הדברים האלה שמפריעים לי שנים. כשאמרתי לו את הדברים האלה ישבתי עם הגב אליו בעודו שוכב על המיטה כי התביישתי להסתובב ולהסתכל לו בעיניים כי הבטחון העצמי שלי בריצפה בגללו. אמרתי לו את זה.

סיפרתי לו שאני בספק על האהבה שלו אלי. שאני לא בטוחה שהוא אוהב אותי. שאני לא בטוחה שהוא בטוח בנישואים האלה.

קרו שני מקרים בהם רבנו והוא סינן (כשחשב שאני לא שומעת אבל אוזני הם אוזני פיל) קללה עלי. זה שבר אותי. אמרתי לו שאם הוא מסוגל לסנן קללה ולחשוב עלי באותה נשימה, אני כניראה לא הדבר הנכון בשבילו.אמרתי לו שזה משהו שיהרג ובל יעבור. אמרתי לו שאף פעם לא חשבתי על להוציא מילה רעה בהקשר אליו, שזה אף פעם לא היה לי בלקסיקון, במחשבה ובחצי מחשבה. הזכרתי לו שאני אשתו ולא האויב שלו. אמרתי לו כמה הוא יוצא מפרופורציה בכל ריב שלנו, איך הוא מסוגל להתנתק ממני ליום שלם ולא לדבר איתי, להתעלם ממני אפילו כשאנחנו באותו בית וכל זה רק בגלל שלא סידרתי לו צלחת עם אורז מול ההורים שלו. אני יודעת כמה כבוד מול ההורים חשוב לו, אבל לפעמים הוא כל כך מגזים בתגובות שלו, בצורה שבה הוא רואה את הדברים ברמה שהיאלא נסלחת. הסופ"ש הזה הוא אמר לי דברים שיהיה לי קשה מאוד למחוק ויקח זמן עד שאצליח באמת לעמוד על רגליי ולהיות בטוחה שאהבה שלו אלי. זו הרגשה נוראית לא להיות בטוחה שאהבה של בעל לאשתו. לפקפק באהבתו זה לא משהו שחשבתי שיקרה..

הענין הוא (ושוב אני נוברת בעבר), עד שהציע לי נישואים, הוא גם היה באון אנד אוף איתי.. פעם רצה פעם לא רצה, ניפרד ושוב חזר.. ואני? התנגנתי לפי החליל שלו. רציתי אותו. רציתי אותו ולא אף אחד אחר. אמרתי לעצמי שאם לא הוא אז אף אחד.. וידעתי מה אני אומרת. הייתי בטוחה מאז ועד היום באהבה שלי לגבר הזה. מהרגע שהכרתי אותו. הוא לא היה בטוח.. וכשהציע נישואים, כששלף את הטבעת מרוב שהייתי חסרת בטחון לידו, לא הבנתי שהוא מציע נישואים והמחשבה הראשונית היתה "איזה חמוד, קנה לי טבעת. מרגש" ורק אחר כך נפל לי האסימון... חוסר הבטחון כניראה מאז קיים ואני רק הדחקתי אותו.

איך אני יכולה לצאת מזה? אני יכולה לדבר עם פסיכולוגים, אני יכולה לקבל את התגובות כאן, אבל שום דבר מזה לא יהיה תחליף לבעלי שחייב לעשות שינוי קיצוני בהתנהגות שלו אלי. והסופ"ש הזה? זו היתה הפעם הראשונה שעמדתי מולו ושתפתי בדברים.. לא הרגשתי שאמרתי הכל ודברים עדין צפים לי.. אני צריכה להתחיל להסתובב עם פנקס ולרשום לי את הדברים.. כי אני בבלאגן.