כן אז קו האש הגיע גם אלינו. האזעקה שהקפיצה אותי לפני שבוע החזירה אותי בפלאשבקים אחורה ל 2006. אמרתי לעצמי שאם תהיה אזעקה לא ניראה לי שאלחץ כל כך. אני גם זוכרת שלא כזה נלחצתי בצפון בלבנון השניה. מסתבר שכשיש ילד זה כל כך כל כך שונה! התפיסה של לנוס על חיי לא בשבילי אלא בשבילה, לחטוף אותה מהמיטה ולהוריד אותה למקלט, האמת? נלחצתי.. ונלחצתי גם באזעקה השניה וגם בשלישית ו.. בקיצור, לא מבינה איך אפשר לחיות ככה בשגרה. לא ברור לי. מדינה מטורפת יש לנו.

בעלי הוקפץ בליל שבת ונסע לעזה. אני בכיתי את נשמתי (הייתי כל כך עצובה ודואגת שאפילו להכנס לפה ולכתוב לא הצלחתי למרות שזה הדבר הראשון שאני עושה כשאני בוכה). הוא חזר והיום הוא ארז תיק לשבוע... התקשרתי אליו עכשיו והוא לא עונה. בקיצור אני באויר, כל נשות הקבע הן באויר, לא ברור מה קורה, מה יקרה עם יקירינו, לא ברור למה לצפות, מוטרפות מדאגה במיוחד כשלא עונים לטלפון..

אני מסתכלת על לולה הקטנה שלי, רואה אותו בה. חזקה, לוחמת, היא חכמה כמוהו, פיקחית, היא דומה לו.

אני לפעמים חונקת אותה בנשיקות כי אני כל כך רואה בה אותו ומהגעגועים אליו אני מרעיפה עליה אובר אהבה (יש דבר כזה?).

אני חוזרת מחופשת הלידה (חופשה ללא תשלום כי אני 7.5 חודשים כבר בחופש) כבר בספטמבר. רשמתי את לולה בשעה טובה למשפחתון וגם היא מתחילה בספטמבר. נתתי לה זמן הסתגלות של שבועיים ואני אחזור ב 15.9 לעבודה. רציתי גם להרוויח את החגים על הדרך.

אנחנו בשיא החיפושים לדירה. כרגע גרים בבניין יחסית ישן, קומה שלישית, אחרונה בלי מעלית, בעיות גג, מתחממת בקיץ, מתקררת בחורף, (לדבר עם אנשי הזיפוט ואיטום גגות זה סיוט!!!).

אני צריכה מעלית (ואני לא יודעת איך אמהות עם תינוקות מסתדרות בלי מעלית.. זה מטריף אותי..), תנו לי מעלית וממ"ד ומבחינתי אני מסודרת. לא צריכה יותר מזה.

בקיצור תקופה כזו הזויה, אבל פתאום יש לי סדר. אני יודעת מתי אני חוזרת לעבודה אני יודעת מה קורה עם לוליקה הקטנה שלי.. פתאום הדברים יותר מסודרים לי בראש.