שוש אוטוטו בת חודשיים. לקח לי קצת זמן ללמוד אותה כי בכל זאת.. יש כאן עוד אחת קטנטונת שלוקחת לא מעט מהזמן שלי.

שבוע אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם שוש התאשפזה בבית חולים בגלל חום גבוה שלא ירד.. זה התחיל מלולה שהיה לה חום יומיים אחר כך אני נדבקתי עם חום ולא הייתי מספיק זהירה לכן נדבקה גם שושית הקטנה... הרגשתי כל כך אשמה. ידעתי שזאת אני. אני מניקה אותה ונושמת עליה עם 39.5 חום. הייתי צריכה לשים מסיכה, הייתי צריכה לאוורר את הבית יותר. לא נזהרתי מספיק... כשהגענו למיון בקשו ממני את תעודת הזהות שלה. שכחתי להביא כל מסמך שקשור אליה ולא נתנו לנו להמשיך הלאה כל עוד לא נותנים מספר תז כדי לפתוח תיק.. הייתי 39.5 חום ובכי הסטרי כי הייתי כל כך עצבנית על עצמי שגם הדבקתי אותה וגם אין לי מושג מה הפאקינג מספר תעודת הזהות של הבת שלי! הייתי כל כך מתוסכלת.. בעלי איכשהו הצליח להוציא את המספר מאחת התמונות שהוא צילם בבית החולים והמספר התנוסס לה על הצמיד ברגל.

עברנו את שרשרת החיול, הגענו סוף סוף לאחיות שגם היו בעומס אבל גם כשסיימה האחות לטפל בילדה שהיתה איתה באמצע, הן כאילו לקחו את הזמן כשסידרו את החדר, דסקסו, צחקו וזה בסדר אבל אחותי, יש לי פה תינוקת 39 חום את יכולה כבר לקבל אותה להסתכל עליה??

כשסוף סוף הסתכלו על שושה, התחילו להפשיט אותה, לתקוע לה את העירוי, 3 פעמים דקרו אותה בגלל זה (אוף אני מתחילה להזיל דמעות כשאני כותבת על זה), אני עדין בהסטריה של בכי, החום והבכי של שוש לא ממש תורמים לי לרגיעה שלי. בעלי סילק אותי אמר לי "לכי, מצאי מישהו שיביא לך אקמול ותשתי מים בחדר השני".. הרגשתי כל כך דפוקה.. איזו מן אמא לא מסוגלת להשאר עם התינוקת שלה שעוברת ייסורים, דקירות, בדיקות דם, טלטולים, העברה לכל מיני חדרים.. והיא צורחת וצורחת ואני לא מסוגלת להיות לידה, לא רק בגלל שאני חלשה לזה, לא הייתי מסוגלת לשמוע אותה בוכה לי לבכות בעצמי בהסטריה אלא גם יש לי חום בנוסף לזה אז מצחיק שיטפלו בה בגלל החום ואני אבוא ואנשום עליה שוב.. אז הייתי צריכה להתרחק.. וכאב לי, והרגשתי עוד יותר אשמה שלא רק הדבקתי אותה אלא עכשיו אני גם מפקירה אותה (למרות שהיתה עם בעלי, הרגשתי שהיא מופקרת על ידי).

זה היה זוועה.. נשארתי איתה מאושפזת שלושה ימים.. התייסרתי גם מהמיון ילדים, לראות שם תינוקות וילדים בבית חולים זה ממש לא מראה שתרם לי ולדכאון שלי מזה שגם התינוקת שלי שם ועוד בגללי. לשמוע כל פעם או תינוק צורח ובוכה או ילד צורח שלא יגעו בו כי בטח מכאיבים לו בדקירה או בדיקה.. זה פשוט היה זוועה. בנוסף לכל זה הגעגועים ללולה ורגשות האשם אליה, ידעתי שהיא שואלת עלי "איפה אמא?" ורק לפני שבועיים הייתי בבית חולים אחרי לידה וז שוב נעלמתי לה לשלושה ימים.. בקיצור.. מלאה אכולת רגשות אשמה וחולה בעצמי.. אלה היו שלושה ימים קשים ורק שמחתי לחזור הביתה. מאז אני מקפידה לפתוח חלונות כל הזמן, מקפידה לטפל ולחזק את עצמי ואת לולה בתפוזים בעיקר ופירות כדי חס ושלום לא לחלות (ואני מתה מפחד כי כולם עכשיו חולים. כולם!).

מאז, הכל נרגע, אני חזרתי לעצמי, כבר לא מדוכאת, התחלתי לצאת, התחלתי לטייל, לעשות קניות, לטפל במטלות של הבית.. זה כבר מרגיש לי שחזרתי לעצמי. גם מבחינת מימדים אם כי יש לי עדין מקום לחיזוק השרירים וירידה במשקל.

~עשיתי הפסקת נס קפה.. כל ההתחלה של הפוסט הזה נהיתה לי כבדה בחזה. הייתי צריכה להתרענן~

חזרתי בלי מוזה אחרי ההפסקה. אז אסיים עם תמונה עדכנית של הגוף שלי כי אני כל כך אוהבת להשוויץ איך אני ניראית חודש וחצי אחרי לידה

ולתזכורת : ככה ניראיתי אחרי הלידה של לולה.. אני מבסוטית מאיך שאני ניראית יותר אחרי לידות מאשר בשוטף!