היום אני יכולה להגיד שתקופה של 4 שבועות יכולה ללמד דברים אדירים על משמעות של דברים, על אהבה, על אושר. דברים שבתקופת חיים שלמה אנשים לפעמים לא לומדים אותם.
ברגע שהגיחה לעולם הבנתי כמה אני רוצה אותה איתי, כמה היא הדבר החשוב ביותר שיש לי, החשוב ביותר שעשיתי, שיצרתי.
בבית החולים לא נפרדתי ממנה לרגע. לא רציתי לתת אותה לתינוקיה גם בשעות שהם דרשו אותה לבדיקות. רציתי שהיא תהיה צמודה אלי ובמשמורת שלי.. אז ישבתי איתה שם. כניראה שזה נובע מהצעירות שלי בענין ואולי כמו שאומרים - בילד השלישי זה יהיה אחרת למרות שקשה לי להאמין..
אולי כדאי שאתחיל מהתחלה:
בכל השבוע של חנוכה ניסיתי לתאם עם בעלי יום חופש.. רציתי איתו קצת שקט, אולי שנסגור גם כמה דברים שעוד היינו צריכים לקנות לקראת הלידה.
כל השבוע הוא ניסה לסגור חופש ולא הצליח.. התבאסתי נורא. בנר האחרון של חנוכה הוא אמר לי שאנחנו לוקחים חופש יום ראשון שאחרי חנוכה. יש לנו סופ"ש ארוך! אין כמו סופ"ש ארוך.
התעוררנו בבוקר, הסתמסתי עם מישהו מהעבודה ששאל אותי מה קרה שנעלמתי. כתבתי לו שהכל בסדר ושאין לידה באופק אז שיחכה לי למחרת. טעיתי.
הלכנו לעשות קניות אחרונות, אכלנו צהריים (בשר. והרבה.), אחר כך הוא רצה ללכת לכלי זמר לקנות לו אורגן. המים ירדו לי בחנות של הכלי זמר. איזה תזמון היה לה לקטנה הזו. כשירדו לי מים בחנות, לא הייתי בטוחה שזה זה. זאת אומרת כשאני אומרת שירדו לי מים, אני מתכוונת לשליחטה קטנה שאפשר להתבלבל עם הפרשה כזו או אחרת.. אבל איפשהו זה היה מרגיש קצת שונה. תפסתי את בעלי כשהיינו כבר בקופה לשלם על האורגן "תקשיב, ירדו לי המים" אמרתי לו בלי להסס. הוא אמר ברוגע (תמיד הוא רגוע הוא פשוט לא יאומן הבן אדם הזה) "בסדר נעמיס את האורגן וניסע לבית החולים".
רציתי להגיע הביתה להתרחץ אבל בעלי לא העביר את התוכנית הזו לאישור - "ישירות לבית חולים".
הגענו והמתנתי במיון. בעלי דיבר בטלפון בצד השני של המסדרון. קמתי לרגע מהכסא כדי לסדר לעצמי את המכנסיים ואז הרגשתי את הברז נפתח, המים המשיכו לזרום החוצה, התיישבתי מהר כדי לסגור את הברז. לא יכלתי לגשת לבעלי כי הוא היה רחוק ממני. פשוט ישבתי ללא תזוזה עד שהתקרב ואז אמרתי לו שכדאי מאוד שנכנס לאיזה חדר או משהו כי ממש לא יהיה לי נעים שאנשים יראו את המכנס שלי מתמלא בנוזלים..
משם הדרך לחדר הלידה היה קצר.. יחסית. המים בכלי זמר ירדו לי ביום ראשון ב 15:00 בצהריים. הברז שנפתח לי במיון נפתח ב 19:00 בערך.
אחרי הברז הצירים החלו.. משהו כמו 20 דקות או חצי שעה אחרי.
סבלתי מהצירים בין 40 דקות לשעה לדעתי (למרות שאולי אני טועה אבל כשיש צירים הזמן מרגיש כמו נצח). חיכיתי למרדים שבינתיים היה אצל יולדות אחרות.. התחלתי לקלל אותו.. התעצבנתי שהוא לא מגיע אלי וממש סבלתי. (עדין לא מצליחה להבין איך נשים מצליחות ללדת בלי אפידורל).
הוא הגיע. ואז חיכינו. חיכינו לפתיחה מלאה. לקח קצת זמן.. הפתיחה המלאה הגיעה ביום שני ב 2:00 בבוקר.
לולה הגיחה לעולם בשעה 4:07 במשקל של 3.604. קציצה קטנה..
אז היום חופש המיוחל עם בעלי שחיכיתי לו כל כך הסתיים בלידה. זה שרף תוכניות אחרות אבל זה היה שווה את זה.
לולה בינתיים מלמדת אותי אהבה מה היא. היא מלמדת אותי להרגיש בעוצמות שלא הרגשתי אף פעם. היא גורמת לי להתאהב בה בכל דבר קטן שעושה, בכל תזוזה, בכל קקי שאני מחליפה לה, בכל יניקה שהיא יונקת, בלחיים... הלחיים האלה.. אני מתאפקת לא לתת בהם ביס. היא מלמדת אותי מחדש על משמעות המילה "אמא".
אני מנתחת מה היא לקחה ממני מה היא לקחה מבעלי.. כל היום אני בוהה בה.. לא מצליחה להוריד ממנה את העיניים.
אני לא אשקר ואגיד שאמא שלי עלתה לי לראש.. אני לפעמים מסתכלת על לולה ואומרת לעצמי שאמא שלי הסתכלה עלי ככה גם.. איך אפשר לנטוש יצור כזה? איך אפשר לנטוש יצור שלימד אותך דברים שלא היית לומדת בשום מקום אחר?
זה כואב לי.. זה מזכיר לי ואני לא יכולה להמנע מזה. פעם אחת שניזכרתי באמא שלי, אמרתי ללולה שאני אוהבת אותה. אמרתי לה שאהיה חזקה בשבילה תמיד, שתמיד יהיה לי סבלנות בשבילה, תמיד אהיה שם איתה קרובה. תמיד אהיה שם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
