אני לא רוצה לבכות ואז הגולה בגרון מכריחה, ואז כבר זולגות דמעות, ומנסה לתפוס אותן, לנגב אותן, למנוע מעצמי להוציא ואז זה פשוט קורה מעצמו וכבר אין שליטה על זה...

לא אני אהיה יותר מדוייקת - שונאת כשכל זה קורה לי במשרד.

אתמול חגגתי את יום הולדתי ה 25.

את האמת? לא היה לי חשק לחגוג.. אני חושבת שמאז האשפוז לא מעניין אותי שום דבר ואף אחד חוץ מבעלי ומההריון.

זאת אומרת, כשהייתי באשפוז, הבנתי שכלום ואף אחד לא מעניין אותי. רציתי את בעלי צמוד אלי, רציתי אותו איתי ולא רציתי אף אחד אחר.

חברה שגרה קרוב לבית חולים כעסה שלא התקשרתי אליה. אני אפילו בכלל לא חשבתי על זה, ידעתי שהיא גרה קרוב ועדין לא חשבתי בכלל על להרים אליה טלפון כשהייתי שם לבד.. לא רציתי לדבר עם אף אחד ולא רציתי לראות אף אחד.. רק את בעלי.

יום שבת אחי ואבא שלי קפצו אלינו, הכנתי עוף בתנור ועשיתי לנו ארוחת צהריים נחמדה.

במוצ"ש הלכנו לקנות לי מתנת יומולדת.. בעלי שאל אותי מה אני רוצה.. מאז שהתעברתי, אני נורא רציונאלית, אני גם מחושבת מאוד בדברים שאני קונה ובמה שאני צריכה ולא צריכה.. אמרתי לו שאני רוצה וילונות לחדרים ולסלון. הוא קנה לי וילונות והייתי כל כך מאושרת!

אתמול הוא הזמין לנו כרטיסים לסרט. זאת אומרת, ניראה כי לא עשיתי משהו יותר מידי (לא כמו בשנה שעברה שזה יומולדת שייחרט לי לעוד שנים), ובכל זאת נהניתי להיות צמודה לבעלי, נקשרתי אליו יותר מתמיד ואני לא מבינה למה.

חבר של בעלי אמר לי שאני מתחילה להקשר לנישואים האלה גם ברמה הנפשית. הוא הסביר שברגע שהילדים מגיעים פתאום הנישואים עולים לרמה אחרת של זוגיות.. אולי כן אולי לא.. אני לא יודעת.. אבל משהו בבעלי או משהו בי גורם לי להיות צמודה אליו יותר מתמיד.

יומולדת שקט, עוד חודש וחצי אקבל את המתנה שלה באמת חיכיתי.