שבוע 38+2.
זה כבר נהיה כבד, מעיק, כואב ומייגע. אני רוצה ללדת
כבר. אני מוכנה כבר ללדת.. מצד שני כשיש קצת כאב, קצת דקירה אני פתאום
אומרת "לא! אני לא מוכנה עדין להיות אמא!"
כל כך משמעותי, כל כך נצחי, כל כך תלותי. מפחיד.
אני
כבר לא אהיה מי שהייתי. אני אהפוך להיות מישהי אחרת. אחראית יותר, בוגרת
יותר. זהו. אין מקום לאלכוהול כל ערב, אין מקום לעשן באיזה פאב נידח מתי
שרק בא לי ואז לחזור מחוקה הביתה. אין מקום לכל זה!
סתם כותבת נהיית בן אדם אחראי מן המניין.
האמת
שרגשי הנחיתות לקראת סוף ההריון הגיעו אלי. אני מרגישה נפוחה, אני מרגישה
מכוערת.. בעלי נותן לי להרגיש כמו נטל לפעמים.. אבל הוא לא מתכוון לזה, אני
יודעת שהתחושות שלי נובעות מהשינויים שאני עוברת בגוף (אני לא רוצה להגיד
הורמונים כי אני שונאת שאומרים לי את זה..).
בעלי אומר שאני מפריעה
לו לישון בלילה כי אני מייללת מתוך שינה, הוא אומר שאני מוציאה קולות
ואנחות.. אני מניחה שכואב לי מתוך שינה אז אני נאנחת מכאבים.. לא משהו שאני
זוכרת שקורה לי אבל אני מאמינה שזה המצב כי כשאני מתעוררת אני מתעוררת
לכאבים איומים, כל הגוף שלי מנוון בלילה כשאני ישנה ולא זזה.. בגלל זה כל
פעם שמגיע לילה וצריך לשכב במיטה לישון אני מתבאסת כי לא טוב לי, כי השינה
שלי לא טובה. בנוסף גם הפיפי כל שעה לא מקל על הענין.. בעלי לא אחד שישן
עמוק, כל תזוזה שלי, כל אנחה, כל נשימה שלי הוא מתעורר... לכן זה מפריע
לו.. הוא באמת חשב על להוציא מזרון ולישון בסלון... זה באס אותי יותר..
שאלתי אותו "ככה? מהיום כבר? כל כך מוקדם בנישואים שלנו אנחנו מתחילים
להפריד כוחות? אנשים בני 50 עושים את זה!"
כשסיפרתי לגיסתי על
תחושותיי, היא אמרה שזה ניראה לה לפעמים שאני נכנסת לדכאונות בכוח.. הרגשתי
מטומטמת.. אני יודעת שאני לא נכנסת לדכאון בכוח, ועדין יש לי תחושת דאון
כזו שלא מרפה ואין לי על מה.. אני חושבת ששוב אני פשוט מצפה יותר מידי.
מצפה יותר מבעלי שיהיה תומך יותר, מצפה מאבא שלי שיהיה מעורב יותר, אולי
אני לחוצה.. לא אולי. אני לחוצה.
כדי להרגיע את עצמי
ולהוריד ממני עוד משהו שרציתי להספיק לפני לידה (תכננתי ללכת מוצ"ש אבל
הרגשתי שאם לא אלך בחמישי אתחרפן מהמחשבה שלא הלכתי ופתאום אלד בסופ"ש) -
הלכתי למקווה ביום חמישי. אני חושבת שאחד המקומות שאני הכי שקטה בהם, הכי
רגועה ומרפה זה המקווה.
יצא לי טוב, הבלנית אמרה שאני פשוט יכולה
להכנס לאיזה חדר שאני רוצה כי אף אחת לא הגיעה לשם, אמרה לי שאני יכולה
להכנס ופשוט לטבול. נכנסתי וטבלתי וגם רציתי להשאר שם ולא לצאת.. אז
נשארתי.. הרשיתי לעצמי להשאר שם עד ששמעתי קולות של עוד נשים שהגיעו.
חזרתי
הביתה, הדלקנו נר חנוכה (תמיד אחרי הדלקת נרות בעלי מנשק אותי.. אני אוהבת
את זה.. מוכנה להדליק את החנוכיה כל השנה בשביל הנשיקה הזו).
אני קרובה מתמיד לתאריך. נותר לי לחכות. עוד קצת.
סתם כותבת..
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
