אז הלידה החלה בחמישי בלילה. צירים התחילו להיות סדירים וכואבים יותר. לא כואבים ברמה של ציר לפני לידה אבל כואבים ברמה שעוצרים רגע את הנשימה ומחכים שיעבור.. אני יודעת שהייתי אמורה לנשום אבל לא הייתי מסוגלת. זה החל בערך ב 2:30 בלילה ועד חמש אני מתזמנת צירים ואומרת לעצמי "לעעע זה לא יכול להיות. בחמש החלטתי להכנס למקלחת. במקלחת זה נמשך ואז הבנתי שאולי כדאי כבר להעיר את בעלי ולהתחיל לזוז. עשיתי השכמה גם ללולה אותה היינו צריכים להפקיד אצל חמתי. אמרתי לה "אמא הולכת להביא את התינוקת". עשיתי לה הכנה בחודשים האחרונים על התינוקת שעתידה להגיע ולהיות בבית. בדיעבד אני יכולה להגיד שההכנה היתה טובה כי היא קבלה אותה בכזו אהבה והתרגשות שאני לא ידעתי מה לעשות עם האושר שהיא הציפה אותי לראות את זה.

ב6:00 בבוקר יום שישי כבר הייתי במיון יולדות. הצירים המשיכו כמובן ונהיו יותר ויותר חזקים. לא הפסקתי לדבר על אפידורל ועל כך שאני רוצה לקבל ושלא ישכחו אותי. האחות נכנסה ואמרה שיש מרדים אחד בניתוח חירום ועוד מרדימה במחלקה אבל יש שתיים לפניי והיא מנסה לקדם אותי שאקבל קודם. בשלב הזה אני רגועה כי אני יודעת שעוד רגע אקבל את מה שאני רוצה.. האחות נכנסת שוב ואומרת שגם המרדימה השניה נכנס לניתוח חירום. היא דיברה עם בעלי כי אני גם הייתי עסוקה בצירים כואבים (מאוד), והיא אמרה לבעלי שלא כדאי לחכות למרדימים כי כניראה לא יהיו זמינים בשעתיים הקרובות. אני נכנסתי להסטריה של בכי. אני לא זוכרת מתי בכיתי ככה.. נחנקתי כשהבנתי שאפידורל אני לא הולכת לקבל.. אני זוכרת שהיא אמרה שאני אתקדם ואלד ככה בלי אפידורל ואז עם כל ציר נלחצתי שאני מתקדמת! לא רציתי להתקדם רציתי להמשיך לסבול את הצירים עד שהמרדימים מסיימים את הניתוחים שלהם ומגיעים לתת לי את האפידורל המיוחל! האחות דיברה עם בעלי על טשטוש (תוך כדי שאני בהסטריית בכי ולא מצליחה להרגע), אמרה לו שאולי כדאי כן לתת טשטוש כדי שארגע. בעלי הסכים והאחות חכתה שאתן הסכמה שלי אחרת לא יכלה לתת לי. אני בינתיים בוכה בהסטריה ומסכימה לטשטוש אחרי שכנועים של בעלי.. קבלתי טשטוש, ראיתי איך התקרה מסתובבת ופתאום נפסק הבכי כמו קסם. לא יכלתי להשאר עם עיניים פקוחות כי היתה לי בחילה מהתקרה המסתובבת. אז עצמתי אותן. ניראיתי גופה אבל הייתי שם לגמרי ושמעתי כל מה שמדברים והבנתי כל מה שמדברים.

10 דקות לאחר שקבלתי את הטשטוש נכנסת המרדימה. אני בשלב שאני כבר לא יכולה לקבל אפידורל כי קבלתי טשטוש ואני גם לא יכולה לדבר. צריך לחכות שהטשטוש יעבור ואוכל לתת את הסכמתי לאפידורל אבל לא מקבלים הסכמה בתנאי סטלה.. ואני שומעת את זה כלואה בתוך הגוף שלי ולא יכולה לצעוק על המרדימה המזורגגת שתכניס כבר את המחט ותפסיק לזיין את המוח כן מאשרת לא מאשרת הרי זה מה שרציתי מלכתחילה! אז היא יצאה. השאירה אותי שם מתוסכלת, מסוממת ובוכייה למרות שכבר לא יכולתי לבכות אבל הייתי בוכייה וכועסת. הצירים היו באותה מידת כאב, הטשטוש לא עוזר לכאבים של צירים או לידה אלא רק נותן לי את היכולת להרגע ולהתרכז בהם. ואז, הרגשתי אותה, הרגשתי את הלחץ, את הכאב שם למטה, את מה שכל כך לא רציתי להרגיש, מה שרציתי לברוח ממנו. הראש בתעלה. אני צועקת לאלוהים "לאאאא עוד לאאאא! למה אתה עושה לי את זה?!" כן. צעקתי לאלוהים תוך כדי לידה. כעסתי עליו. הלידה התקדמה, אני שמעתי קול כמו צרחה שיוצא מהגרון שלי אבל לא באמת זיהיתי את עצמי בתוך כל הכאב הזה. הכל נעשה בעיניים עצומות. לא הצלחתי לפקוח עיניים גם בזמן הלידה. ורק צרחתי וכעסתי. ילדתי בכעס.

היא יצאה בסוף והיא יצאה העתק שלי. כשהייתי תינוקת הייתי ניראית בדיוק כך. זה מדהים לראות את הדמיון המטורף. מעניין איך היא תיראה עוד שנתיים.

אז בכיתי גם בלידה. כעסתי בלידה. עברתי לידה ללא אפידורל. הפחד הכי גדול שלי התממש.

בעלי אומר שזה היה לטובה כי חבל הטבור היה סביב הצוואר של התינוקת והיתה האטה בדופק בזמן הלידה. אם היה אפידורל היה סיכוי גדול יותר שהיא היתה מתעכבת כי אפידורל מעכב לידה והיה לוקח לי יותר זמן לדחוף.. אז לטובה.

קשה לי אני מודה. קשה לי עם שתיים. אומנם רוב היום הגדולה בגן והיא מגיעה רק ב 16:00 אבל פתאום התמרון הזה בין שתיהן נהיה לי הבילוי העיקרי אחר הצהריים. בעלי כמובן עובד כך שעד שבע שבע וחצי לפחות אני איתן לבד. אמבטיה לשוש (הכינוי החדש כאן בבלוג ) עדין לא עשיתי לה לבד. בשביל הבטחון אני מעדיפה שבעלי יעמוד לידי למרות שהוא לא עושה כלום חוץ מלצפות ואולי מידי פעם לצלם..

הכי קשים הם רגשות האשם. שאני מתיישבת עם לולה על השטיח לשחק ופתאום שוש מתחילה לבכות אז אני צריכה רגע לעזוב אותה שם על השטיח ולנסות להרגיע את שוש שהיא מאוד דורשת תשומת לב והמון חום וידיים שזה לגיטימי אבל לא ריאלי שתהיה לי צמודה לידיים כל הזמן... גם ככה היא דורשת הנקה כל שעה וחצי שעתיים וכל הנקה לוקחת קצת זמן אז גם כשאני לא צריכה להניק להחזיק אותה? לא מסוגלת... והעובדה שאני מייחלת שהיא תירדם כבר זה גם מעלה בי רגשות אשם. מה עשתה רע מסכנה שאני כל הזמן מרדימה אותה (או לפחות מנסה ומתפללת שתרדם)?

אין מה להגיד.. שתיים זה לא אחת. אני עייפה יותר, אני רגישה יותר, אני בוכה יותר. אני מוצפת יותר ברגשות אשם מאשר באושר.

בשבת האחרונה היינו בבית כנסת, ברכתי הגומל והכרזנו את שמה. בכיתי בבית כנסת מהעייפות אני מאמינה. אחר כך חמתי ארגנה אצלה ארוחה אחרי בית הכנסת וכל המשפחה הגיעה.. אמרתי לאבא שלי גם לבוא. שמתי עליו ראש ובכיתי. אחר כך בכיתי כי כבר לא היתה לי סבלנות והייתי חייבת להשאר כי "לא נעים" אז בכיתי. דיברתי עם דודה של בעלי ועלו לי דמעות, דיברתי עם אמא של בעלי ועלו לי דמעות, דיברתי עם בעלי ובכלל התפרקתי לגמרי. אני נשמעת כל כך כפוית טובה אבל הבכי לא נשלט ואני פשוט מרגישה שזה עולה ויוצא.

אני זוכרת בשחרור מבית החולים האחות אמרה לי "שימי לב לדכאונות, שימי לב שאת לא עושה דברים עם התינוקת על אוטומט" ואני באמת עירנית.. ברגע שאני מרגישה שאני עושה דברים בצורה טכנית אני מתחילה לדבר ולשיר לשוש. זה עוזר לי לצאת קצת מהמצב האוטומטי ששמתי לי.

ועכשיו? לישון.