בעלי נמצא שם גם. כן. אני מוטרפת מדאגה, אני מחכה להודעה הזו של "אוהב אותך", "הכל בסדר".

בגלל שאני לבד במיטה אני גם לא כל כך ישנה, היום מתחבר ללילה שמתחבר ליום ואז אני כבר מבולבלת ולא מבינה איזה יום היום ואם מה שהיה אתמול זה בעצם היה היום בבוקר?

אני מתגעגעת אליו... לויכוחים שלי איתו על המעלות של המזגן (אצלינו זה ההפך. לי תמיד חם ואני מחפשת להנמיך את המעלות והוא להעלות את המעלות), אני מתגעגעת לזה שהוא פותח שקית במבה ליד האוזן שלי כשאני ישנה לידו (איף כמה שזה מעצבן. שעה שהוא מרשרש!), לסרטים הדביליים שהוא אוהב לראות (ההוביט, שר הטבעות, כל סרטי המפלצות, הדברים הלא הגיוניים, הדביליים שמשום מה זוכים לאהדה רבה),

*בשלב זה עצרה אותי אזעקה*

אני מתגעגעת לתחושת הבטחון שיש לי כשיש אזעקה והוא איתי.

מתגעגעת לתחושת הבטחון שהוא בבית ולא נמצא שם בדרום ליד המפלצות האלה... אני לא שקטה, הלילות לבנים...

ואחרי החדשות הנוראיות על ההרוגים, אני לא רוצה שום דבר, לא חושבת על כמה קשה לי לבד, לא חושבת על עצמי כמה אני בודדה בלעדיו.. רק רוצה שיחזור בשלום עם כל החיילים האחרים שנמצאים שם בפנים.

אני מול החדשות כבר שבועיים רצוף. לא יכולה לראות שום דבר אחר. לא מסוגלת להעביר ערוץ.. כבר מכירה את כל הפרשנויות ואת המשמרות של מגישי חדשות ערוץ 2, (מישהו יכול להסביר לי מה יש לאנשים עכשיו נגד יונית לוי?!), כבר מבינה מי שמאלני מסריח, מתעצבנת מההפגנות נגד צה"ל, מתחילה לחשוב האם בכלל שווה שבעלי והחיילים נמצאים שם בשביל להגן על המיץ של זבל האלה, ואז אני מרגיעה את עצמי ואומרת שאין ברירה ואנחנו לא מורכבים רק מכפויי הטובה האלה, תמיד יהיו את יפי הנפש האלה. ואז אני רואה את כל הביקורות על הממשלה, ואני שואלת את עצמי האם עם ישראל לא יכול להתאפק? האם הוא יכול להתאחד רק שמישהו מהתרבות הישראלית מת? האם העם הזה שדווקא הוא חייב לבנות חומת מגן אנושית מול העולם, דווקא העם הזה מתפצל למחנות של שמאל וימין ומעבירים ביקורות על הממשלה? סתמו את הפה אנשים. פשוט סתמו את הפה. תנו לאנשים שמבינים יותר לעשות את הבעבודה. חבורה של אנשים חצופים שיושבים מול הטלוויזיה ומעבירים ביקורת, אם זה השמאל על הצבא, אם זה העם על הממשלה, אולי אתם רוצים גם לרוץ לבחירות ולהיות ראש הממשלה הבא? חבורה של אנשים מסריחים שצריכים לעשות בדק בית לפני שהממשלה עושה.

סתם כותבת.. עצובה, בודדה ועצבנית.