• אני מהחותכות בבשר. אני חותכת אנשים מחיי. אני לא רואה בעיניים. מי שלא בא לי טוב, מי שלא בא, מי שהצליח פעם אחר פעם לאכזב או להוציא אותי מדעתי אני חותכת אותו או אותה מחיי. בעלי אומר לי שאני לא צריכה לעשות את זה. אבל אני לא שולטת בזה. בעלי אומר לי שאני שחור או לבן ואין אצלי אפור וזה משהו שאני צריכה לעבוד עליו. יכול להיות שהוא צודק.

• אני קיצונית בתגובות שלי. או אני מאוד מאוד עצבנית או שאני יותר מידי רגועה. אני יכולה להתעצבן על סתם מילה שמישהו ברחוב זרק לי או שבמלחמה לא יצאתי בכלל מהבית למרות שאני גרה במרכז מי ישמע כבר כמה אזעקות היו שריתקו אותי לבית, לעומת למשל כשניגשה מישהי לעגלה של לולה כשהייתי בבית קפה והיא רצתה לקבץ נדבות והייתי נחמדה אליה מאוד. מידי! היא התקרבה ללולה ונגעה לה ביד ודיברה איתה ואני לא הרחקתי אותה ממנה. סטלנות זה מה שהיה שם כשלא היה צריך להיות. הייתי צריכה להרחיק אותה ממנה. עד עכשיו זה לא עוזב אותי וזה היה לפני כמה חודשים..

• אני אומרת את האמת גם אם היא תסבך אותי או את בעלי או מי שמסביבי. אני תמיד אומרת את האמת.. גם כשלפעמים צריכים קצת לסלף.. אני לפעמים גורמת לתקלים וריבים בגלל זה, אבל זה גם משהו שאני לא מצליחה להשתלט עליו. זה נשמע מתייפיף אבל אני ממש לא כותבת את זה בשביל להתייפיף, אני כותבת את זה כי זה באמת ככה וזה לא משהו טוב מבחינתי. לא תמיד. בעלי אומר "את אמיתית לטוב ולרע".. מפחיד מה יקרה כשיתעמתו איתי על משהו שאני לא רוצה שידעו... מה אני אפלוט את האמת? זה עוד לא קרה.. ואם עלה משהו שקרוב לזה בטח החלפתי צבעים...

• אני עם פיוז קצר. מתעצבנת מהר. מידי. אני מאוד עובדת על זה, מאוד חשוב לי לגדל את לולה לחיים רגועים, שלא תראה את אמא שלה חוטפת עצבים על איזה אידיוט שחתך אותי במעבר חציה באוטו, בזמן שאני חוצה (מסוג הדברים שמעלים לי את הסעיף), אני לא רוצה שתלמד ממני את המזג החם שלי... אני יודעת בוודאות שאני שאבתי את המזג הזה מאבא שלי. הוא פרפקציוניסט, אם משהו מוציא אותו מאיזון, מהמסלול שלו, הוא יכול להרוג מישהו וזה יהרוס לו את כל היום.

• אני לא תמיד מוציאה את מה שיש לי להגיד. לרוב זה קורה לי עם אנשים שבאמת חשובים לי כמו בעלי או חבר ממש קרוב שלי. גם מאותה סיבה שאני שוכחת מהר דברים שמפריעים לי אבל זה בעצם שוקע ואז צף שוב. אולי מבחוץ זו לא מגרעה כי זה נורא נוח לאנשים סביבי, אבל בשבילי זה נוראי.. נוראי פתאום כשמשהו צף וזה מפריע לי אבל עבר המומנטום כבר להגיד.. או שאני אגיד אבל זה ישמע נורא טיפשי להעלות משהו שלא העליתי בזמן.. לרוב אני לא מעלה כלום ואני שותקת וחיה עם זה.
  

• אני לא מעריכה את עצמי מספיק ויש לי ריגשי נחיתות במיוחד לאחרונה ובמיוחד עם המראה. אני מרגישה גדולה, אני לא מרגישה בנוח עם הגוף שלי, אני רוצה לרזות, אני עושה כושר בצורה אובססיבית, אני לא מבסוטית בכלל מהחזה הקטן שלי ואני רוצה לעשות הגדלה אבל בעלי לא מאשר את זה, הוא אומר שזה מגעיל ומכוער ומבחינתי הוא לא יודע על מה הוא מדבר. אתמול זה הגיע לשיא כשקניתי בגד ים שלם שהחליף את הבקיני שלי. כבר לא מרגישה בנוח להיות עם בקיני. חוץ מהמראה אני לא מעריכה את עצמי גם מבחינת לימודים. אני מרגישה טיפשה. מרגישה שאני הולכת לאיבוד משיעור לשיעור.. ואין לי סבלנות אפילו להתמודד עם זה.. או שאני פשט לא מאמינה בעצמי מספיק ולכן אני לא מתמודדת עם זה. לגבי העבודה אני חושבת מה אני עושה במידה ויפטרו אותי.. יש לי כל הזמן תחושה שרוצים להפטר ממני.. לא יודעת למה, זה לא שהייתי עובדת גרועה אבל גם לא הייתי יציבה שם בתפקיד אחד.. עד שמצאתי יציבות המנהל שלי ביקש שאסתום איזהחור שנהיה להם שם במזכירות בחודשיים האחרונים של ההריון שלי.. הרגשתי שבגלל ההריון עושים איתי מה שהם רוצים.. קיצור לא תופסת מעצמי גם בעבודה.

פתאום נעשה לי חשק הבוקר לרדת על עצמי. אסיים בזה שאם כבר יש בי משהו טוב שאני עושה (וגם זה בהסתייגות כי אולי אני לא מעשירה אותה מספיק או לא משקיעה בה מספיק דברים יותר לימודיים כמו מוזיקה או ספר... באמת עושים את זה עם תינוקת בת 8 חודשים?) זה להיות אמא. אני כל כך אוהבת אותה שאין לי בעיה עם זה שלא יצאתי יותר מידי בשמונת החודשים האחרונים, שלא נפרדתי ממנה ליותר מ 3-4 שעות בשמונת החודשים האחרונים, אין לי בעיה עם זה שהיא כל עולמי ושאין לי חיים אחרים חוץ ממנה.. מבחינתי למחוק את העולם ושהיא תשאר איתי.. אין לי בעיה עם זה.

וזה הבגד ים. כן הוא שמלה. בגד ים שמלה. לאן התדרדרתי...

לולה בת 8 חודשים כבר. היא זוחלת יפה, רגל יד רגל יד, קומנדו קטנה. היא גוש שומן, יופי וחכמה.

היא התחילה בניסיונות שלה להתיישב והיא נשענת על היד.. כל פעם מתרוממת עוד קצת ועוד קצת. היא כבר מתיישבת ולפעמים הרגל נתקעת לה מקדימה וקשה לה לחזור למצב שכיבה.. אבל היא מצליחה בסוף.

ארך לה השיער מאוד לכן כבר הגענו לשלב הקוקיות והתסרוקות שלו חיכיתי כל כך! מה שכן, אני צריכה לעשות רה-ארגון בבית, לודא שאין שידות מסוכנות ולא יציבות (ויש אחת כזו שאם פותחים מגירה היא כבר מתחילה ליפול, בעלי אמר שיעיף אותה), אני צריכה לטאטא ולנקות את הריצפה כככלללללל הזמן ואני עצלנית אז זה בעייתי... אבל אם לא אז אני צריכה כל שעה שעה וחצי להלביש אותה במשהו אחר כי היא נהיית שחורה ומכוסה באבק... ואז כשאני מרימה אותה אני מתחילה להתעטש (היא גם מתעטשת... אני מקווה שהיא לא תסבול מאלרגיה כמו שאני סבלתי שנים פעם.. היום זה התמתן אבל אחרי שנים של סבל).

בשבת האחרונה הכנסנו אותה פעם ראשונה לבריכה והיא כל כך נהנתה! אין עליה פחד לתינוקת הזאת, היא דוחפת ומנסה לשחות ולהשתחרר ממני, היא רוצה כל הזמן לחוות ולזוז והיא לא אוהבת להיות כלואה בין ידיים! כשאנחנו במיטה היא דוחפת אותי וכמובן שזוחלת לקצה של המיטה.. נתתי לה פעם אחת עם השגחה כמובן להמשיך לזחול לראות לאן היא תגיע, לא אכפת לה שנגמרה המיטה והדרך לריצפה ארוכה, היא ממשיכה לזחול כי ככה בא לה! אמיצה כמו אמא שלה

לא הייתי איתה לאחרונה בטיפת חלב אלא רק ביוני והתור הבא בספטמבר, היא שקלה משהו כמו 8-8.5 ק"ג. אני מעריכה שהיא שוקלת עכשיו בערך 10-11 ק"ג. היא עולה בחודש בערך ק"ג לפי מה שראיתי. היא שמנמנה ובריאה אז המשקל לא מטריד אותי בכלל ולכן אני לא מתייחסת למשקל שלה כרגע.

היא אוהבת את הפירות שאני נותנת לה בבוקר (תפוח עץ, אגס ובננה ואם אין בננה אז ביסקוויט פתי בר) אבל יותר מהכל היא מעדיפה את המרק בצהריים. היא הכי אוהבת את המרק - גזר, בטטה, תפוח אדמה, חזה עוף או שוק עוף, בצל, קישוא, לפעמים מוסיפה גם דלעת.

היא חייכנית ברמות, היא מאוד קשורה אלי וזה מטריד אותי. ב 1.9 אני שמה אותה בגן ויהיה לי קשה עם זה. אני היחידה שמרגיעה אותה, איתי היא מרגישה הכי בטוחה... אני מקווה מאוד שההסתגלות שלה תהיה מהירה... שתעשה טובה לאמא!

היא עדין ישנה לילות שלמים (טפו טפו) היא צריכה מידי פעם שיחזירו לה את המוצץ.. וכאן אני יודעת שאני עושה טעות ואולי אני צריכה לתת לה לחפש לבד את המוצץ.. וגם כשמרדימה אותה היא רוצה אותי לידה וגם פה אני עושה טעות... אבל אני לא מסוגלת לתת לה לבכות יותר מידי זמן.. כשאני משכיבה אותה לישון היא מחזיקה לי את היד (נשבר לי הגב לעמוד ככה עד שהיא נירדמת) ואם אני משחררת לה את היד והיא לא נירדמה היא מרימה את היד שלה ומחפשת אותי בעיניים עצומות ואם לא מוצאת אז היא פותחת עיניים ומסתכלת במבט של "איפה את?!" אני מתה על זה.. למרות שזה "פוגע" לי בזמן שלי.

אני אוהבת את התינוקת הזאת כל כך.. אני כל יום מסתכלת עליה ומודה לאלוהים שיש לי אותה, אני מסניפה ומריחה אותה כל היום, אני לא יודעת מה אני אעשה בלעדיה בעבודה, אמרתי לבעלי לא מזמן שלא עושים ילדים בשביל לזרוק אותם אחר כך בגן... הוא אמר לי "איזה דרמטית את".

הייתי רוצה להשאר איתה ולגדל אותה עוד קצת בבית.. עוד קצת.. אבל זה לא אפשרי. הגיע הזמן לחזור לעבוד. עוד חודש.

רק בגלל שהיא ישנה פיניתי קצת מהזמן לכתוב כאן עליה... אני כולי שלה כשהיא ערה.. גם כשהיא מתעסקת במשהו אני לפעמים לא מתאפקת וחייבת להפריע לה רק כי היא כל כך חמודה, לתת לה איזה כמה נשיקות, לחנוק אותה מאהבה ואז לשחרר שוב..

ופה היא מרוקנת לי את השקית של הבקבוקים למיחזור