וואו, הרבה לא השתנה פה, אה?

אני כותב בפעם הראשונה מזה 7 חודשים, בעיקר בגלל שאני יודע שאף אחד לא באמת קורא את זה, זה לא מעניין אף אחד. ימי תהילת הבלוגים עברו מזמן: אז, כשהיינו קטנים, לכתוב בלוג נחשב כמו דבר ממש מגניב. דיברנו הרבה על בלוגים, התעסקנו הרבה בשוטטות בישראבלוג, סגדנו לפעילים, כל פתיחה של המחשב לוותה בשיטוט בין הבלוגים השונים ששמורים במועדפים, תגובות וכו'.

לאט לאט זה דעך, ואז הגיע אדון פייסבוק, שבבת אחת ובלי לחשוב הפך את כולנו לעבדים של Like, איזה סימן של אגודל מורם לצד המילה הריקה הזאת, ועוד כל מיני אפליקציות שתפסו לנו מקום ענק בחיים ומונעות מאיתנו לחשוב (לא שאני יותר טוב, כן? בדיוק עכשיו נכנסתי לאתר המקולל הזה כדי לבדוק איזה דברים שלא מעניינים אותי קרו בזמן האחרון). בכל זאת, אני פתאום תופס כמה הכתיבה הזאת, במסגרת של בלוג, הייתה חסרה לי. בימים ההם לכתוב היה הדבר הכי מגניב לעשות, כולם כתבו וכולם קראו את כולם ואני, שמאז ומתמיד אהבתי לכתוב, פשוט מצאתי את עצמי ואת המקום שלי. את הבלוג הראשון לא הצלחתי להחזיק יותר מחודשיים, ובבלוג השני כתבתי בערך 3 שנים (וכמו שאתם רואים, אם אתם רואים, אני עוד פה), וזה פשוט היה כ"כ גדול- היה לי דף לשפוך עליו מילים, אף אחד לא אמר לי להפסיק, אף אחד לא הסתכל עליי עקום- פעם בכמה ימים הייתי פורק כמעט את כל מה שרציתי לכתוב.

למרות ההפסקה עם הבלוג מעולם לא הפסקתי באמת לכתוב, יספרו לכם על זה מגירה ו-2 תיקיות סודיות במחשב, אבל הכתיבה יצאה לי בגלים של השראה, שבאה לי לפעמים, וזה לא היה משהו עקבי. תמיד הרגשתי טוב אחרי שכתבתי, אבל אף פעם לא פיניתי זמן כדי לכתוב בתוך מציאות של אימוני כושר, לימודים, חברים ופייסבוק שבה אני חי.

הכתיבה עושה לי טוב בגלל שאם אני כותב משהו- משמע אני חושב עליו, וכידוע, אני חושב- משמע אני קיים. כל טמבל שגירד בקושי 3 יחידות מתמטיקה (אהמ), יגיד לכם כי מתקיים פה כלל המעבר, ולכן התחושה היא שאני כותב- משמע אני קיים, ותאמינו לי- אין תחושה טובה יותר מלדעת שאתה חי.

טוב, זה בנתיים כל מה שהצלחתי להוציא אליכם. אני מקווה לכתוב עוד בפעם הבאה, שאני מקווה שלא תהיה רחוקה מדי.

אמיר.